בצער רב אנו נפרדים מיקירנו
ד"ר דב אברון
ההלוויה התקיימה ביום שני, כ"ה סיון תשע"ג, 03.06.2013
בנו וכלתו: יוסי וגבי אברון
בתו וחתנו: אלי וג'ייסון רפופורט
נכדיו: טליה ומיכאל יונש,
יואל ואביגיל רפופורט
מעין וניר סמוגורה
יונתן וגל אברון
יואב אברון
ניניו: נעמה תמר אמיר וקרני.
המטפלת: רות
השבעה: שדרות בן ציון 8, תל אביב
בין השעות: 10:00-12:00
16:00-21:00
ד"ר דב אברון ז"ל
13 Comments
Comments are closed.
השואה הייתה המאורע המכונן בחייו של אבא. היא עצבה את תפיסת עולמו ואת אישיותו. והוא התמודד איתה בהתנתקות מהתרבות שגדל בה, משפת אימו, ומארץ מולדתו. בספריה הגדולה שלו, שיש בה ודאי למעלה מאלפיים ספרים יש ספר אחד בפולנית: יהודי פולין.
הצער והכאב היה גדול מכדי שאפשר יהיה להכיל אותו. ואבא שמר על עצמו בשתיקה. הוא מעט לספר על ילדותו, על הוריו ועל שלוש אחיותיו. על הבריחה מאירופה. אבא היה מורה מחונן לספרות, וידע לרגש, אבל הבעת רגשות היתה פריוילגיה של גיבורי ספרות לא של פליטי שואה. את המעט שאני יודע על חייו למדתי מעדות שנתן ליד ושם 1994.
אבא נולד ב 1917 באלכסנדרוביצה, למרגלות הקרפטים. ב 1919 עברה המשפחה לקיניגסהוטה בגבול פולין גרמניה 45 קילומטר מאושויץ. העיר הייתה עיר מעורבת של יהודים גרמנים ופולנים. ואבא דבר גרמנית עם אביו, סיטונאי של מרכולתם של רוכלים, ופולנית עם אמו, שרה לבית פלדמן שהייתה ילידת אושויינצים. אין רב חשוב שהאברמוביצים והפלדמנים מתייחסים אליו. יהודים פשוטים: אחד הסבים היה נפח, ודוד אחר גלב.
אבא היה תלמיד מוכשר ודבר עברית מגיל שלוש. הוא היה גאה על כך שבגיל חמש ידע לדקלם את המתמיד של ביאליק בעל פה. פואמה של יותר מ500 שורות.
המשבר הכלכלי הגדול של 1929 הוריד את המשפחה עד פת לחם. אבא נחלץ לעזור להוריו במתן שיעורים פרטיים לתלמידים חלשים. היה זה סימן לבאות.
לאחר סיום לימודיו בגמנסיה ב 1936, הילד היהודי היחיד בכתה, נרשם ללמוד במכון ללמודי היהדות במחלקה לרבנים בוורשא ובאוניברסיטת וורשא במחלקה להיסטוריה. את רוב מרצו, אבל, הקדיש לתנועת השומר הדתי. פרוץ המלחמה מצא אותו במושבה של התנועה בהרי הטטרה. הוא חבר למשפחה שיצאה בשיירת פליטים במסע רגלי לכוון קרקוב כשתותחים ומטוסים גרמנים מזנבים בהם. בקרקוב נתפס על ידי הגרמנים ונצטווה לרחוץ את מכוניתו של קצין גרמני. לכשסיים הפנה אליו הקצין את גבו וסינן "hauen sie weg" אבא חב את חייו לאותו קציןן.
אבא ואחיו שמואל החליטו לעבור לצד הרוסי של פולין והאחות לאה רצתה להצטרף אליהם. אבא בקש ממנה להשאר ו לשמור על ההורים. צלב שנשא כל חייו. לאחר שחצו את הסאן תחת אש לצד הרוסי אבא ושמואל מצאו את עצמם בכלא . שמואל שהיה מעשי ובעל תושיה יותר מאבא הגיש בקשת חנינה לרגל חגיגות מהפכת אוקטובר ואכן הם נחונו. בעזרת מבריחים חצו את הגבול לליטא כשהם מוסתרים תחת קש בעגלה פוחדים מקילשונם של המחפשים. באישישוק נתן להן גוי הגון מחסה אבל ככלל הם נסמכו על הקהיולת היהודיות במסעם.
בוילנה התחילה סאגה שגיבוריה הראשיים היו זרח ורהפטיג, לימים שר בישראל, וסמפו סוגיהארה נציג המודיעין היפני בקובנה וודוד שמואל המלאך השומר של אבא. זרח ורהפטיג ארגן 1000 פליטים,בתושיה, וזיופים, הצליח להוציא אישורי מסע ושהיה מהרשויות הסוביטיות והודות לתמיכה כספית של הגוינט, וזה לא קנביס, השיג מימון לנסיעה לולדיווסטוק ברכבת הטרס סיבירית. סמפו סוגיהרה,ן יפני הגון, חסיד אומות העולם, הוציא בניגוד להנחיות שקבל מהממונים עליו לאלפי יהודים ויזות מעבר. הוא שלם על כך ביוקר. שמואל שעמד בתור בקונסוליה היפנית הוציא ויזה לו ולאבא.
בחודש דצמבר בקור של -40 מעלות יצאו אבא ושמואל ברכבת הטרס סיבירית דרך בירוביגאן לוולדיבוסטוק. משם לאחר לא מעט הרפתקאות, באוניה ליפן שם מצאו מחסה בקהילה היהודית בקובה ובשנחאי. משם לקייפטאון דרך בומבי באנית משא יפנית ומשם באניה מצרית, לסואץ. המסע של שנתיים הסתיים ביום של מעצר בעתלית.
אבא נרשם ללמודים באונברסיטה העברית. היה חבר הגנה בקבוצה שישבה בעיר העתיקה ועסקה בחינוך לילדי הישוב הישן מה שקוראים היום לימודי ליבה. ביעור בערות במקום הנחלתה . בספטמבר 41 קבל אבא את המכתב האחרון מההורים.
לאחר העיר העתיקה אבא הדריך קבוצה של עלית הנוער ביבנה ובמקוה ישראל, ביניהם ילדי טהרן, שלא היו ילדים אירנים אלא ניצולי השואה מפולי. במקוה ישראל גם אבא זכה להכיר את אמא הודות למאמצי השדכנות של לילי בר גיורא, בת דודתה של אמא. לא הייתה זו אהבה ממבט ראשון מצידה של אמא. אבא היה נמוך ממנה, לבוש גרוע, ואוסט יודע.
אמא הייתה אהבה גדולה של אבא. ממבט ראשון. בחלוף השנים היא התלוננה שהוא לא אמר לה אף פעם בפירוש שהוא אוהב אותה, אבל אני תמיד ראיתי זאת בעיניים שלו. היא הייתה הבית במקום זה שאבד. האופטימיות, המעשיות, שמחת החיים, האיחורים הכרונים, העברית המשובשת והספונטניות שלה היו ראי לפסימיות, לעברית של שבת, לדייקנות ולאינטלקטואליזציה וליציבות שלו. הם חיו יחד 67 שנים באהבה רבה ובמסירות הדדית.
אבא היה איש חינוך מהדור הישן. תחילה במוריה, ואחר כך בתיכון ב-ג צייטלין. תחילה כמורה תחת הרב דוקטור אוקס, או כפי שכינינו אותו המנהל עם שלושה תארים. ואחר כך במשך 25 שנה מנהל. הוא היה המנהל המיתולווגי של צייטלין שהיה אז בית הספר של האליטה הדתית של תל אביב. הוא הוביל את בית הספר לשיא פריחתו, ובצער ראה את הדרדרותו הבלתי נמנעת בעקבות פריחתן של הישיבות התיכוניות והאינטגרציה ששללה ממנו את האליטיזםו.
בקהילת ההסטוריונים ידוע אבא כמחבר של , פנקס הכשרים של קהילת פוזנא. היתה זו עבודת הדוקטור שלן. יצא הספר בהוצאת ספרים מכובדת שבהומור של הסטוריונים, נקראת מקיצי נרדמים. יש לה מקום של כבוד בספריה של האקדמיה הלאומית למדע. ואני מתרגש תמיד מחדש לראות אותה שם. בעמוד השער של הספר כתובה ההקדשה: נר נשמה לזכר אבי מורי ר יוסף זקל, אמי נורתי מרת שרה זקל, אחיותי לאה צילה וטוני זקל שנספו בשואה הגדולה. ארץ אל תכסי דמם.
אבא לימד אותי לשאול שאלות ונטע בי את האהבה להשכלה ותרבות. אם אני מורה טוב, זה בזכות הגנים של אבא. הוא עצב אותי להיות מי שאני. אבא היה ליברל ופתוח. יהודי דתי עם משמעת פנימית שלא העריץ רבנים ולא סגד להם, עם מצפן פנימי שלא עיגל פינות ולא חיפש נוחות. שידע להכיל סתירות והיתה לו פתיחות אינטלקטואלית שחיה בכפיפה ובשלום עם אורתודוקסיהו דתית. הוא הגשים בחייו תורה עם דרך ארץ.
יהי זכרו ברוך
__
הספד לאבא 3/6/13
"אבי היה אלוהים ולא ידע.
הוא נתן לי את עשרת הדברות לא ברעם ולא בזעם,
לא באש ולא בענן אלא ברכות ובאהבה.
והוסיף ליטופים והוסיף מילים טובות, והוסיף ״אנא״
והוסיף "בבקשה״.
וזימר זכור ושמור בניגון אחד והתחנן ובכה בשקט בין
דיבר לדיבר,
לא תישא שם אלוהיך לשוא, לא תישא, לא לשווא,
אנא, אל תענה ברעך עד שקר.
וחבק אותי חזק ולחש באוזני, לא תגנוב, לא תנאף, לא
תרצח.
ושם את כפות ידיו הפתוחות על ראשי בברכת יום כפור.
כבד, אהב, למען יאריכון ימיך על פני האדמה.
וקול אבי לבן כמו שיער ראשו.
אחר כך הפנה את פניו אלי בפעם האחרונה כמו ביום
שמת בזרועותיי,
ואמר: ״אני רוצה להוסיף שניים לעשרת הדברות:
הדיבר האחד-עשר, ״לא תשתנה״
והדיבר השנים עשר, ״השתנה, תשתנה״
כך אמר אבי ופנה ממני והלך ונעלם במרחקים המוזרים."
יהודה עמיחי
״אבי״ שאתם לא לא זכיתם להכיר.
לרבים מכם נראה אבא איש חמור סבר, איש קשה, איש שיראים ממנו, מכבדים אותו.
אבל האבא הפרטי שלי היה האלוהים שלי.
הוא היה- אבא, אמא, חבר, מישהו שאני יכולה להשען ולסמוך עליו.
הוא תמיד היה איתי ללא תנאים ״ברכות ובאהבה״.
את המילים ״אני אוהב אותך״ לא שמעתי ממנו אף פעם.
אבל הן היו כל כך מיותרות, כי חשתי את אהבתו הגדולה יום יום עד יום מותו.
אבי היה איש קטן קומה אבל ״ענק״ בעיני.
תמיד הסתכלתי עליו בהערצה ובהערכה והרבה כבוד.
לא שכחתי כמה קשים היו חייו עד שהגיע ארצה, המסע הנוראי שעבר והמשפחה שניספתה בדרך.
אך למרות הכל, בדרכו הצנועה והשקטה הקים אבא משפחה. המשיך את לימודיו האקדמיים באוניברסיטה העברית וסיים את הדוקטורט שלו.
הוא היה ״המנהל״ של תיכון צייטלין.
״ד״ר אברון״ היה שם דבר בימים שאני גדלתי בתל אביב ואני הייתי כל כך גאה להיות ״הבת של״.
לאבא ולאימא היתה זוגיות מיוחדת במינה. הם חיו באותה דירה כל חייהם המשותפים. היתה ביניהם הרמוניה, הבנה, כבוד ושפע של חום.
הם כל כך אהבו אחד את השני.
גם לה אבא לא אמר אף פעם שהוא אוהב אותה. לפני מותה אמרה לי אמא כמה זה חסר לה.
אבל היא ידעה!
״ברכות ובאהבה״ קיבל אבא לביתו את סבי, אבי אמי ואת דודי, אחי אמי לגור בביתנו עד יום מותם.
איש צדיק היה!
אבא היה איש של תוכן. בכל ארוחת ליל שבת ושבת היה אומר דבר תורה. בכל אירוע משפחתי תרם הוא את החלק האינטלקטואלי. אם זה שיעור, סיפור של ש״י עגנון, או פואמה שכתב. לנכדים סיפר את סיפורי התנ״ך שהם כל כך אהבו וציפו להם.
אבא היה שם לצידי תמיד. במיוחד בימים הקשים. כשהייתי חולה, היה זה אבא שישב על יד מיטתי בבית החולים. בשבתות צעד ברגל מעומר לבאר שבע להיות איתי.
הוא עשה הכל בשקט האופייני לו, ללא מילים וללא הצהרות.
העיניים שלו תמיד דיברו ואמרו לי הכל.
אי אפשר שלא לדבר על עשר השנים האחרונות של אבא.
עשר שנים שהוא סיעודי.
אי אפשר שלא להזכיר את רות, המלאך שלו ושלנו שטיפלה בו במסירות ובנאמנות כל אותן שנים.
כל השנים האלה לא שמענו מאבא, ולו פעם אחת, מילה שקשה לו, שהוא סובל, שכואב לו.
הוא קיבל זאת באותו שקט פנימי שאופייני לו.
הוא לא הכביד עלינו אף פעם, לא דרש מאיתנו דבר ולא ביקש בשביל עצמו.
איזו אצילות! איזו גדלות! איזו קבלה! – זה אבא שלי!
אז איך נפרדים מאבא כזה?
איך אומרים שלום לאיש שכל כך אוהבים? אני לא יודעת.
אני יודעת שהוא יחסר לי כל יום. אני יודעת שאחשוב עליו כל הזמן ושחלל עצום יהיה עכשיו בחיי בלעדיו.
אני לא יודעת איך נשיר ״ אשת חיל״ בלעדיו, בלי לבכות.
איך נעשה הבדלה ונשיר ״אליהו הנביא״ בלעדיו, בלי לבכות.
איך נחגוג את החגים בלעדיו?
כמעט 9 חודשים מאז שאמא נפטרה. ישבתי על ידו כמעט כל יום. אנשים אמרו לי שזה קשה. אבל לכולם אמרתי שזה המקום שאני הכי רוצה להיות בו עכשיו. עם אבא. להחזיק לו את היד. להסתכל לו בעיניים ולדבר – בלי מילים.
אהבתי כל רגע איתו.
אבא לה שלי תודה שזכיתי להיות הבת שלך.
נשלח מה-iPad שלי
אלי יקירתי, אף על פי שאני זוכרת כל מלה שאמרת על קברו של אביך היקר, איני יכולה שלא לדמוע לנוכח המלים הכל-כך מדויקות שבהן את מתארת את היקר לך ואת טיב היחסים המופלאים ששררו ביניכם ואת האהבה ששררה בין הוריך.
גם היום היה מרגש ומעשיר מאד להימצא במחיצתכם, בבית העלמין ובהיכל של משפחת אברון. עד יומי האחרון אזכור את דוד דב ודודה מרתה כמלך ומלכה, הגרים בארמון – מורמים מעם, זן נדיר, אנשים טובים וצדיקים, שתמיד היה משובב נפש לבוא לבקרם. אהבתי את שניהם מאוד הם השאירו חלל ענק אחריהם. אבל נשארתם אתם ואני אוהבת אתכם אהבה גדולה מאוד
אלילו, את לא צריכה להשתנות, את נהדרת כמו שאת. אוהבת אותך מאוד, שפרה.
יוסינקה, איני מכירה אותך מספיק טוב כדי לדעת אם עליך להשתנות, אהבתי אותך מאוד כאשר היינו ילדים קטנים. אני מאוד מעריכה אותך וחושבת שהגעת להישגים מרשימים ביותר. בענייני אהבה, זכות אבות שמורה לך, ועל כך נתונה לך אהבתי
דר אברוון לימד אותי היסטוריה במגמה הריאלית. ממנו למדתי לאהוב היסטוריה, למרות היותי טיפוס ריאלי…
בעיני הוא היה אריסטוקראט, כמו שנהגו בבית שלי לומר. הוא נתן מקום לכל תלמיד ותלמידה, יצא לי לבקרו בהיותי בת 28 היה לי קושי מסוים, ובאתי לשמוע את דעתו, ישבתיי איתו בביתו, כשעה ואולי יותר.
בעיני הוא אינטלקטואל אמיתי, ומבחינתי הוא הדמות מכל מורי בצייטלין, שהערצתי אותה.
בשעה של פרידה אני יכולה לומר, שמעשי האדם משאירים אותו בזכרון שלנו.
דר אברון מבחינתי היה מוסד, על אף הסגירות, לא כל יוצא שואה מצליח לסיים דוקטורט, יהא זכרו ברוך, ובנחמת ציון וירושלים תנוחמו.
בברכה,
נחמה יהלומי
בצער רב שמעתי על פטירתו של המנהל ד"ר אברון.
למדתי אצלו היסטוריה בתיכון "צייטלין" באמצע שנות השבעים. זכורני שהיה מבקש מאתנו להכין פרקים מסוימים לקראת כל שיעור ולשאול שאלות על החומר. דומה שהייתי היחיד בכיתה שמילא את מבוקשו, עבר על החומר והכין כמה שאלות. כך הייתי מונע מבוכה מבני כיתתי בתחילת השיעור. ומי יודע, אולי בזכות זה יצא ממני, המהנדס הרֵאליסט, לימים היסטוריון…
ולסגירת המעגל, כשעסקתי בכתיבת הדוקטורט שלי נתקלתי בספרו הנכבד "חינוך במאבקו", ושמחתי לעשות שימוש הגון בשפע הנתונים החשובים שבו לצורכי מחקרי.
יהי זכרו ברוך!
ד"ר דב אברון מורי,מחנכי בתיכון,האיש שהכיר לי עולמות שעד הכרותי אןתו נמנעו ממני.הוא היה המסד שעליו נבנה עולמי. אזכור אותו תמיד!
ישנו ביטוי מפורסם ממסכת סנהדרין: חבל דבאבדין, ולא משתכחין.
חבל על מי שהלך לעולמו, ולא נמצא כאן.
דב אברון, שהכרתי במשך 45 שנה, ושאני מאד אהבתי, היה איש שקט ומופנם, מיעט לדבר. אך כאשר דיבר, כל מילה בסלע. לעתים, היה מדבר באופן לא ישיר, אלא ברמזים. הוא היה אומר: המבין יבין.
לכן, במהלך השנים, למדתי להקשיב לו קשב רב, ולנסות להבין את המשמעות מאחורי המילים המעטות.
כמה ימים לפני פטירתו, הוא ביקש לדבר איתי. ישבתי על ידו, ובמשך כשעה ניסה לדבר, ולא הצליח להגיד מילים שיכולתי להבין.
לבסוף, אמר לי: אני לא מוצא נחמה.
את המילים אני מיד הבנתי. וכדי להבין אותן, אני רוצה לספר לכם על עדות שנתן דב ביד ושם בשנת 1995, שבו הוא סיפר על מה שעבר עליו ומשפחתו במלחמה.
הוא בא מעיר חוז'וב שבשלזיה בדרום מערב פולין. בפרוץ המלחמה, המשפחה, 2 ההורים, דב, שמואל אחיו הצעיר ו- 3 אחיותיו, לאה, צילה וטוני, עברו קודם לעיר אושויאנצ'ים, היא אושוויץ ע"פ הגרמנים, ואז נסו מפני הנאצים. הלכו עם כל היהודים המבוהלים ברגל בכבישים. הם הגיעו קודם לקרקוב ואח"כ ולטרנוב, אך הנאצים השיגו אותם.
ההורים היו כבר מותשים, והחליטו שממילא לא הצליחו לברוח מהנאצים, ואז חזרו לאושויאנצ'ים.
כעבור מספר ימים, כאשר פשטה שמועה שהגרמנים עומדים לגייס את כל הגברים למחנות עבודה, דב ואחיו שמואל החליטו לברוח ולנסות להגיע לאוקריינה הסובייטית. אז באה אליהם את האחות הגדולה לאה, ובלשון של דב:
"אחותי רצתה להצטרף אלינו. ואומר עד היום מצפוני קשה עלי, מכיוון שאני הייתי בין אלה שאמרו לה: מי יישאר עם ההורים, עם 2 אחיות קטנות? יש לי הרושם שאני הייתי גורם שאחותי לא הצטרפה אלינו ולא ניצלה, אבל זה עניין שאני צריך להיאבק בו בעצמי עם עצמי."
דב ושמואל הצליחו בדרך חתחתים להגיע לאוקריינה, וכלא סובייטי, אח"כ לביאלורוס, ווילנה, ברית המועצות, ולדיבוסטוק, שנחאי, יפן, דרום אפריקה, וכעבור כשנה וחצי, לארץ ישראל. המשפחה בפולין נספתה כולה.
אז דב אמר לי: אני לא מוצא נחמה.
הבנתי מה הוא רוצה להגיד. אמרתי לו:
אתה לא אשם בשום דבר. אתה האיש הכי טוב שהכרתי.
והוא ענה לי: לא נכון.
אבל כולם אוהבים אותך, השבתי לו: הילדים שלך, הנכדים, הנינים.
והוא אמר לי: זו נחמה פורתא.
אחרי כמה זמן הוסיף: אני מאמין בקדוש ברוך-הוא.
ואלה המילים האחרונות שאמר לי.
כתוב במשנה יומא: "עברות בין אדם למקום, יום הכיפורים מכפר; שבינו לבין חברו – אין יום הכיפורים מכפר, עד שירצה את חברו".
אבל מה עם חברו או אחותו נרצח…ואין לו קבר. היכולה להיות מחילה לעולם? אין לי ספק שדב התייסר עד סוף ימיו על אחותו, ולא מצא מנוח.
לפני כמה שנים אמר לי: מחשבות על השואה לא נרפות ממני, ורק מתעצמות עם הזמן.
בעשור האחרון הוא היה מאד חולה, ועבר ייסורי איוב. לעולם לא התלונן, ואני לא בטוח, אבל אני חושב שהוא חש שהוא נענש בידי שמים, ויתרה מכך: שהעונש מגיע לו.
דב, אהובנו, איש טוב: תנוח על משכבך בשלום: המקום ינחם אותך.
אלי היקרה,
קראתי את ההספד שלך לאביך יקירך,
קראתי והתרגשתי..
על הקשר החזק שהיה ביניכם
על האהבה והתמיכה..
על החוזק הנפשי שבורכת בו כנראה ממנו…
אין ספק שהוא השאיר את חותמו בך.
לפי היכרותי הקצרה אך העמוקה(לדעתי)…
אני רואה בך את היושרה, החוכמה, הנתינה והמסירות לנכדייך.
בטוחה שירשת מאמך את חריצותך, את האלגנטיות הטבעית ללא מאמץ.
קראתי את דברי ההספד שלך ושל אחיך ורב הצער שלכם.
אכן גודלתם בידי הורים לתפארת.
קיבלתם בירושה מורשת אהבה למשפחתכם.
זה ערך עליון.
מהקריאה ומסיפורייך על אביך ואמך מרגישה אני כאילו מכירה אותם.
תמשיכו לשמור על הגחלת ועל המסורת כי בורכתם.
סבתא לסבתא בחיבה רבה.
ויוי
ויוי יקרה ואהובה. המילים שלך מאד מאד ריגשו אותי. אני באמת זכיתי ובורכתי. מתגעגעת לשיחות שלנו. נשיקות וחיבוק גדול
אבאלה שלי,
אתה חסר לי כל יום. ואני עדיין כל כך מתגעגעת אליך.
אוהבת אותך תמיד
אלילו
אלילו יקרה ,
קראתי את שכתבת היום, שנה לאחר הסתלקותו של אביך ל"עולם שכולו טוב". חשבתי שיפה שהוא חסר לך כל יום ושאת מתגעגעת אליו. לפי יחסי האהבה ששררו ביניכם. תרגישי כך עוד שנים רבות. עובדה זו היא לזכותו וטוב שכך. אם לא היה חסר לך – היה עצוב מאוד. ככה צריך להיות. זכית שהיה לך אבא כל-כך נפלא. וצריך להרגיש בחסרונו. גם את נפלאה – כנראה שזה גנטי.
אוהבת אותך תמיד
שפרה
שלום רב יוסי
קשה להאמין שכבר עברו שנתיים ימים מיום השנה הראשון למותו של אביך
כפי שסיפרתי לך בעבר אבי משה ליפשיץ היה מדריכו של אביך בשומר הדתי בפולין וכן שותפו למסע הארוך מליטה לארץ ישראל ויה קובה שנחאיי והודו לארץ ישראל
בנימין
חברך למחזור בצייטלין ובבני עקיבא