מרתה אברון ז"ל

אבלים: בעלה ד"ר דב אברון, ילדיה פרופ' יוסי אברון ואלי רפופורט, כלתה וחתנה ד"ר גבי אברון ופרופ' גייסון רפופורט; נכדיה טליה יונש ומשפחתה, יואל רפופורט ומשפחתו, מעין אברון סמוגורה ומשפחתה, יונתן ויואב אברון; וניניה נעמה, תמר, אמיר וקרני.
ההלוויה תתקיים ביום א’ ה-23.9.12, בשעה 12:00, בית עלמין קרית שאול.
יושבים שבעה ברחוב שדרות בן ציון 8, תל אביב.

5 Comments

  1. יוסי

    אמא נולדה בין שתי מלחמות העולם, בין וינה לבודפסט, באחת משבע הקהילות היהודיות שבבורגנלנד. בת להיינריך יפה, שבארץ נקרא חיים שיין , ולאהרונית. הבת הצעירה והיחידה, ואחות דומיננטית, לארבעת האחים הגדולים והאהובים שלה, ארנולד, ליאו, ינה, וגוסטי שבארץ הפכו לאהרון, אברם וצבי. היה לאמא כשרון ואהבה לספר סיפורי חיים. ואלי ואני גדלנו על סיפורי ילדות מרתקים במטרסדורף.

    כשאמא הייתה בת 16 , בחרפת האנשלוס, אוסטריה נצמדה בהתלהבות לחיקו של הבן האובד שלה, היטלר. לאחר סאגה מפותלת אמא ליאו וגוסטי, הצליחו להשיג ויזה לאנגליה לדוד ליאו ויולישקה, וסבא חיים סבתא אהרונית עלו לארץ. ליאו ויולישקה קבלו את אמא אל חיקם בחיבוק החם שהיה שמור לילדים שאף פעם לא היו להם. אבל לאמא, החיבוק האוהב חנק אותה. היא התגעגעה מאד להורים. בת 16, עלתה על אניה והגיעה לחיפה במרץ 1939. היא תמיד הרגישה אשמה על הצער וכאב שגרמה הפרידה לליאו ויולישקה שאהבו אותה כבת.

    כפליטה חסרת כל, שלא ידעה מילה עברית, העבודה הראשונה שלה היתה ספונגה וכביסה אצל משורר הילדים לוין קיפניס. אמא, אבל, הייתה אשה מעשית, מוכשרת, חזקה, ואופטימית שלא ידעה מה זה להתלונן אבל ידעה גם ידעה לשנס מותניים.

    אלוהים חנן את אמא בחכמת ידים, בכשרון, באופטימיות, חריצות, בעיניים חדות בפרפקציוניזם ויותר משמץ של ביקורתיות. וגם באהבה לאופנה ולמלאכת התפירה. כשרונותיה של אמא היו ברורים לסובבים אותה, אבל פחות ברורים לה לעצמה. בעידודה של דודה רוזל, בגיל 20 פתחה אמא את סלון התפירה הראשון שלה עם חמש תופרות.

    אמא ואבא התחתנו בשנת 1946 . אבא היה מדריך במקווה ישראל ולאמא סלון לתפירת עילית ברחוב הגדוד העברי. הודות לחריצותה וכישרונה אמא התפרנסה היטב. כך שעם נישואיהם, היו בידי אמא דמי המפתח לדירה שהיתה ביתם המשותף למשך 66 שנות הביחד שלהם. הדירה שאלי ואני גדלנו בה בשדרות בן ציון 8. הבית היציב והחם, מצודתם של שני פליטים, שהבית הראשון של האחד נשרף באושויץ וביתה של השניה פלט אותה בשנאה. בית שהיה להם עיר מקלט וקן חם ובו חיו בזוגיות נפלאה ואהבה גדולה.

    הנסיקה המקצועית של אמא היתה מטאורית. היא נכנסה לקבוצת העילית של התופרות בארץ. ומאמרים על תצוגות האופנה שלה הופיעו באופן סדיר במדורי האופנה של העיתונים החשובים.

    שנות החמישים היו שנות הצנע. ברחוב עברה עגלת קרח רתומה לסוס והמוכר היה מצלצל בפעמון וקורא בקול גדול קרח קרח. השכונה היתה נקבצת סביב העגלה והעשירים שהייתה להם צידנית גדולה, שהתהדרה בתואר מקרר, היו קונים בלוק שלם של קרח והעניים שהייתה להם צידנית קטנה קנו חצי בלוק. לנו היה מקרר חשמלי westinghouse .

    המשפחה של אמא, השיינים, היו משפחה מלוכדת אוהבת וטמפרמנטית. הסלון בשדרות בן ציון היה עד ללא מעט פירגונים ומריבות משפחתיות. אבל, שבתות וחגים חגגנו יחד עד שבני הדודים הקימו גם הם משפחות. האהבה והאחרויות ההדדית שמרו על שלמות המשפחה הגדולה במשך הרבה שנים. אמא, האחות הקטנה, הייתה המלכה הבלתי מעורערת של השבט הקטן הזה.

    בשנות השבעים אמא סגרה את הסלון ופתחה מפעלי קונפקציה רון-לי, טל-רון, ואיפריל ואלי שגרה אז בחיפה, שמשה בתפקיד כפול של דוגמנית ומנהלת. את העסק האחרון שלה פתחה עם חברתה הטובה, אורה. יחד עם נלי ומאשה שתבדלנה שתיהן לחיים ארוכים, הן היו שלוש חברות של אמת למסע של חיים.

    לאבא ואמא הייתה זוגיות מופלאה חמה ואוהבת. הם מעולם לא רבו והכעס הכי גדול של אמא על אבא היה על כך שאבא שהיה איש דתי אבל גם סוציאליסט, סרב להיות "בעל בית" והתנגד לכך שהיא תקנה עוד ועוד דירות. אמא העריצה את האנטלקט, האוריינות, ההשכלה, ואת המשלב הגבוה של העברית של אבא. היא אהבה לשמוע אותו מלמד בליל שבת את פרשת השבוע. לאבא הייתה אמא אהבת חייו. הוא קימץ במילים, אבל ראו את האהבה והדאגה בעיניים. כל ערב שבת אבא שר לאמא אשת חיל מי ימצא. השיר שנכתב עבורה. הוא התכון לכל מילה, והיא הייתה ראויה לכולן. ובנוסף לכך היא גם הייתה ליידי אמיתית.

    אמא ואבא היו זוג מתגיס ועוזר. במלחמות, במחלות, בקשיים, הם תמיד היו שם לעזור. לאמא הייתה חולשה לבנים ואני זכיתי לגדול עטוף אהבה בלי תנאי ובלי חשבון, אבל על חשבונה של אחותי אלי. בין הבת לאם הייתה אהבה מורכבת. היא אהבה מאד את נכדיה וניניה. היא הקיפה את עצמה בדירות לשמור את נכדיה לידה. כל פעם שראתה את קרני היתה מלאה בהשתאות, והתפעמות. ביקוריהם של יואל יונתן ויואב היו עבורה סם חיים. היה לה יחס מיוחד לטליה, נכדתה הראשונה, ולמעין, בתי הבכורה. נעמה תמר ועמיר, ניניה, היו לה משוש. האהבה וההערכה ההדדית לחתנה גיסון וכלתה גבי יצבו את חוט השדרה של המשפחה. כשבקרו אותה פרחה, ורוחה נפלה כשהבית התרוקן.

    We, Aliie, Jayson, Gaby, and the grandchildren, would like to express our deep debt of gratitude to Ruth and Agnes who were guardian angels to my mother and father for the last ten year.

    אסיים בתפילה כפי שאמא הייתה רוצה: אל מלא רחמים שוכן במרומים המצא מנוחה נכונה תחת כנפי השכינה במעלות ישרי דרך טהורים, כזוהר הרקיע מאירים ומזהירים את נשמת אימי מרים בת חיים ואהרונית שההלכה לעולמה. בגן עדן תהא מנוחתה ותנוח בשלום על משכבה ונאמר אמן.

  2. מיכאל פינגרהוט

    אינני זוכר איך הכירו אבותינו זה את זה, כנראה במקוה ישראל שם אבי היה מדריך, כפי שאתה מתאר פה שאביך היה. אבל אני זוכר כ"כ טוב את ביתכם החם בשד' בני ציון, את הוריך המקרינים שמחה ואינטליגנציה, וויץ אפיני, את דודך ואף את עגלת קרח רתומה לסוס אותה נהגתי לראות ברח' בוגרשוב הסמוך עוד לפני שהכרתי אותך ואת משפחתך, כי שם התגוררה דודתי, אחותו של אבי, מימים ימימה. כל אלה היו בני דור שהיתה זאת זכות להכירם, אנשים שגדלו בקשיים ושחיו לא רק למען עצמם, כאלה שנתו לאלה שהיו במחיצתם כאילו הם מלאי אין-סוף של משהו גנוז שהוא היום עוד יותר חיוני כי יותר נדיר מתמיד. תנצב"ה.

  3. נעמה שלו

    קולה חלש, הליכתה כפופה וידיה רועדות, אבל הניצוץ בעיניים של מרתה לא דעך גם כשמלאו לה שמונים ותשע, אז פגשתי אותה לראשונה.
    ללא ספק היא נולדה עם הניצוץ הזה, וכששקענו שתינו בזיכרונותיה משנות העשרים של המאה הקודמת במטרסבורג שבאוסטריה בריאותה הרופפת נשכחה לגמרי.
    למדתי על ילדה אינדיבידואליסטית ונמרצת שדבק בה, בצדק רב, הכינוי "בּוּבֶּן-מֵדְל" (ילדה-ילד).
    על נערה שלא מתעניינת בלימודים ומתמקדת בתחביב התפירה שלה.
    על עולה חדשה ובת עשרים בלבד שפותחת עסק עצמאי לבדה.
    על חייטת עלית, אלגנטית ופדנטית ואחת הטובות בתל אביב של שנות הארבעים והחמישים.
    על אשת קריירה חרוצה המבקשת למצות את הפוטנציאל שלה ואיננה חוששת מדבר.
    על אישה מודרנית ופורצת דרך המקימה משפחה דתית ומנהלת חיים צנועים.
    על אחות ובת המשמשת עמוד התווך של בני המשפחה וזו שמתגייסת לארח בביתה ולאורך שנים את הבודדים ביניהם.
    על אמא בלתי שגרתית שמוציאה את ילדיה מבית הספר ונוסעת איתם לירושלים כדי שיחזו בשלג.
    על סבתא מסורה הזוכה לנחת מחמשת נכדיה וארבעת ניניה, מהם היא מצפה: "שיהיו הגונים ובעלי ערכים. שלא ידאגו רק לעצמם ויטפלו גם במשפחה ובחברים שסביבם. שתמיד יהיו פתוחים לשמוע את הכאב של האחר".

    מרתה לא איבדה את הניצוץ בעיניה גם כשעמדה מול שלט הגירוש שתלו שכניה לעיירה האוסטרית. ואת האופטימיות ואהבת האדם שלה היא פיזרה סביבה עד יומה האחרון. אתמול.
    23/9/2012

  4. דורית עמירן

    מרתה ודב היו חלק מחיינו מאז ומתמיד. אמי אורה היתה ה-חברה. חברותם היתה אמיצה ולמרות שידעה משברים, היתה זו מרתה שידעה לסלוח ולהמשיך הלאה. ביתם של מרתה ודב שימש גם בית לאביה של מרתה ולאחיה, במשך שנים רבות. ובכל פעם שינו את הבית כדי שיוכלו לשכן מישהו.מרתה היתה ברת סמכה בכל הקשור ללבוש לכל בני משפחתנו. היא היתה מלבישה את אמי ולא פעם בבגדיה שלה, כדי שתראה טוב. היא תפרה לי את חליפת החתונה שלי ואפילו את ההינומה הכינה במו ידיה.כך גם עשתה לבנות דור ההמשך. היה לה טעם וחוש לאופנה ממש מדהימים.
    לא אשכח לעולם כיצד מרתה סעדה את אימי החולה במשך שנתיים. היתה מצלצלת בכל יום ונסחבת באוטובוס לבקרה עם פרחים או מתנה קטנה. היא ספגה את העלבונות של אמי שלא השכילה להודות לה על התמיכה שנתנה לה, ולא הרפתה או נעלבה. המשכתי לבקר בביתם מידי פעם במשך השנים מאז אמי נפתרה והרגשתי שחלק מאימי נמצא שם, במרתה. היא המשיכה לצלצל ולהתענין בי ובמשפחתי והרגשתי שלקחה על עצמה את תפקידה של אמי אורה ז״ל. פינה חמה שמורה בליבי למרתה .

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

גודל ניתן להעלות image, audio, video, document, spreadsheet, interactive, text, archive, code, other ניתן לשים קישור ליוטיוב Drop file here

 

Back to Top
דילוג לתוכן