אבלים: טלי אורנן, נעמה ואלעד הראל ביגלמן, נדב ביגלמן, רמי ויעל ביגלמן ובני ביתם, משפחות ביגלמן ואורנן.
ההלוויה תתקיים ביום ו' ה- 12.02.16, בשעה 12.00, בית עלמין קיבוץ קרית ענבים.
יושבים שבעה בדרך בית לחם 17, ירושלים, בין השעות 10.00 – 13.00, 16.00 – 20.00.
מבכים את מותו בטרם עת של חברנו
שמעון ביגלמן
מחבקים את טלי, נעמה ונדב
איווה והנרי אברמוביץ', רוזה ופפה אללו, איריס וחגי גורן, רחל דיטשר ואברהם לנמן, יעל ואריה דיין, יחיעם וייץ, ציונה ורן חקלאי, ג'ודי לוי, תמרה ואיתן מלניק, ורדה ורפי מן, נגה ויורם עשת, ציפי ודב פאוסט, עדנה ויון פדר, דליה ויואל קלמס, חנה ודב קרן יער,
דליה ונעם שטוקמן
לטלי נעמה ונדב
כרגע שמעתי מאחי, דודיק טלשיר, ששמעון נפטר.
בשנות ה-90 כתבנו שנינו בירחון הורים וילדים. בישיבות המערכת, כשהענינים היו יגעים, כתבנו פתקים אחד לשני. באחד הפתקים הצעתי לו לכתוב איתי את הספר טיולי משפחה בכייף. כתבנו,הספר יצא בהוצאת כתר. הוא היה אחראי על הצד הטיילי ואני על משחקים.
אתכם באבלכם, היה איש מתוק.
תמר טלשיר-ליפשיץ.
שמעון, שימעלה, ביג. היינו חברים, שמעון מבוגר ממני בחמש עשרה שנים אבל תמיד השיחה בגובה העיניים הוא היה עורך מוספים מקצועיים ואני הייתי מספק לו תכנים. אם היו מעניינים. אהבתי את רכותו הנינוחה.
היינו נפגשים בקביעות, בין אם היה צריך ובין אם לאו, לדבר על עבודה ובעיקר להתווכח פוליטיקה. מה יש תהייה קצת שמאלני היה דוחק בי. הפגישות היו תמיד במסעדה, אף פעם לא אותה מסעדה, כל פעם מסעדה אחרת, פעם אני משלם ופעם הוא. ככה הכרנו רבות ממסעדותיה של תל-אביב והוספנו קלוריות. יום אחד הוא סחב אותי לסימטאות דרום תל-אביב. זו הייתה פעם שהיה תורי לשלם. לאן הפעם שאלתי אותו והוא אמר לי מסעדה אידישאית. אוכל יהודי. אמרתי לו שימעלה אצל האמא הפולניה שלי אני לא אוכל את המאכלים הללו שנגמרים תמיד בלאך, אז עוד לשלם על זה במסעדה? והוא אמר לי, באוכל אידישאי אתה מתאהב אחרי שהוריך הולכים לעולמם. נצל את העובדה שהוריך עוד בחיים ותלמד לאהוב את האוכל הזה כבר עכשיו, כשאתה עוד יכול לבקש מאמך שתכין לך פטשה או קרעפלך.
והמשפט הזה שלו עשה לי משהו, ונהנתי מהארוחה מאוד, ונהניתי מהשיחה כרגיל, ומהויכוחים ומאותו רגע התאהבתי בכל המאכלים האלו שנגמרים בלאך. קרעפלאך, קניידלך פופיקלאך, וארוניקלאך ופטשה. אימי חגגה בסתרי ליבה והודתה לשימעלה בלי להכירו.
לפני כשנתיים וחצי הוא שידך אותי לאיזה פרוייקט תקשורתי של מכרה משותפת. התקשרתי להודות לו על כך, ואז סיפר לי על הכיוון החדש בחייו בתחום האופרות ושירת המקהלה. כמה שמחתי בשבילו. שבועיים אחר כך התקשרה אלי אותה מכרה ובישרה לי את בשורת האיוב ששמעון נפל במחלה הארורה.מאז הקפדתי לעלות בכל הזדמנות לביתם הירושלמי הצנוע החם והנעים של טלי ושמעון בשכונת בקעה, לשבת איתם כמעה לדבר סיפרות, ופוליטיקה, וקצת על המחלה ולהתרשם מהאומץ שעימו התמודד עמה.
לפני כחודש הייתה הפעם האחרונה. רגע לפני שהלכתי שמעון תחב לידי חוברת של עדויות חיילים מהשטחים . הייתה לי הרגשה שזו הפעם האחרונה שלי עם שמעון אז קראתי, כי זו מורשתו. כן, שמעון, רגע לפני שעזבת את העולם שלנו הצליח לך. עשית אותי קצת שמאלני.
חלף מאז חודש. רציתי שוב לבא ושלחתי מייל, ולמייל הזה כבר לא הייתה תשובה וזה שובר את הלב.
נוח בשלום על משכבך חבר יקר, שימעלה, שמעון, ביג, ואני מבטיח לך שבכל פעם שאוכל מאכל אידישאי שנגמר בלאך, אזכר גם בך, שבדרכך ניסית לעשות את החיים פה קצת יותר טובים, יותר הגונים יותר יפים