ד"ר יגאל וישינסקי ז"ל

המשפחה אבלה.
ההלוויה תתקיים ביום א' ה- 24.09.17, בשעה 16.00, בית עלמין עפולה.
יושבים שבעה ברחוב מנחם אוסישקין 35, עפולה.

5 תנחומים

  1. עוזי ברעם

    משפחת וישינסקי יקרה למדתי שנה אחת עם יגאל ז"ל בכדורי. מאז עברו יותר מ60 שנה.אבל זכרונו נותר אתי כאילו זה היה אתמול.
    אמנם פגשתי בו בארוע שעה שהייתי שר הפנים.אבל לא היה פנאי לפתח שיחה של ממש.
    יגאל היה איש השומר הצעיר מבוסס אידיאולוגית בדרכו. אני באתי ממשפחה מפאיניקית בתקופה ששתי התופעות לא זכו לגנאי.
    היתה בו בגרות.תפיסת עולם שלמה וידיעה כיצד לפתח קשרים עם חברים. אני נזכר בו בערגה כי הוא ייצג ערכים אמונה וכבוד לזולת.
    כל אחד מאתנו פנה לנתיב אחר ועשה בו את המירב. אבל למרות כל השנים המורדות והעליות תמיד שמחתי להפגש בשמו אפילו במכתב למערכת "הארץ" שנכתב על ידו.
    כמובן שאינני כותב כחבר אבל כן כמודע כמעריך ובמיוחד שמזדהה עם אבלה של כל המשפחה.
    אתכם עוזי ברעם

  2. דר מיכאל ון-האם

    צר לי על מותו של דר יגאל וישינסקי. הכרתי אותו כבר מאז לימודי הווטרינריה בהולנד, בשנת 1960. למדנו באותו פקולטה, כאשר אני במחזור שנה אחריו. שנינו חזרנו לישראל אחרי הלימודים, כאשר יגאל בחר לעבוד ב"החקלאית" ואני בחרתי לעבוד בשירותים הווטרינריים. מאוד הערכתי את יגאל בגישתו לרפואה של הבקר. לאחר שעבר לביקורת החלב נפגשתי איתו לשיחה על רפואת העדר ועל זיהוי הפרה. התיאום איתו הייתה מלאה. מצאתי אדם שנהנה מאוד מכל תחום וטרינרי בו עסק. קשה לי להיפרד מאדם שהכרתי והערכתי מקרוב.

  3. אבי נבון

    יגאל וישינסקי טייל בהדרכתי לפני 3 שנים בסיור ששיחזר את מבצע עובדה. כבר בהרשמה הוא סיפר עד כמה מבצע זה קסם לו, וכמה שאף למצוא מסגרת לצאת בעקבותיהם, עד שנודע לו על המבצע המתוכנן ונרשם מיד. נסענו בג'יפים בדרך-לא-דרך, ויגאל, המבוגר בחבורה, היה שותף מלא ונהנה כל-כך. מצאנו מיד שפה משותפת כי שנינו בוגרי "כדורי", מאותה תנועת נוער. היה תענוג לשמוע את דעותיו ותובנותיו על עניינים שונים. המשכנו להתכתב גם אחרי הטיול, עד שהקשר התרופף. תנחומי למשפחה.

  4. ארנון שמשוני

    חברותנו עם יגאל וחנה נמשכת מאז ימי אוטרכט, אליה הגיעו, ללימודי הרפואה הווטרינרית, בשנת 1960. הוא היה בוגר בלפחות חמש שנים מרוב ההולנדים, חבריו לשנת הלימודים השנייה שאליה התקבל לאחר לימודיו בירושלים. חנה עבדה לפרנסתם, יגאל למד. הישגיו בלימודים היו מפליאים וזאת אף שמתחריו, הסטודנטים ההולנדים, נהנים מעדיפות בידיעת השפה והמנטליות המקומית, ומגיבוי משפחותיהם שבמקום. חמש שנות הלימוד באוניברסיטת אוטרכט נחלקו לארבעה שלבים, שאורכם שנה עד שנה וחצי; ההתקדמות הייתה כרוכה בעמידה במקבץ בחינות מרוכז בסופו של כל שלב. כל הבחינות – בעל-פה, בארבע עיניים. יגאל סיים שני מקבצים ב"הצטיינות יתירה" (Cum laude). במקבץ הסופי, בשנת 1965, זכה "רק" בתואר Met genoegen, כלומר "בהצטיינות". מדובר בהישג אשר, למיטב ידיעתי, אף סטודנט ישראלי (ומספרם באוטרכט עבר, במהלך השנים, את המאה) לא הגיע אליו. חריג גם בקנה-מדה הולנדי.
    מתוך הזיכרונות שאני מעלה בדעתי, ראשון עולה קולו המתרונן כשהוא מבשר בטלפון "הילדים באים היום", או "אסף קיבל חופשה וביקר אותנו".
    וכמה פכים אחרים, בעיקר מחמש עשרה השנים האחרונות, בהן התפנינו שנינו לקשר שוטף: אהבת הספרים שלו. ה"יֶשִׁיבֶה בּוֹחֶר" הנצחי. לימודיו במכללת העמק והתמדתו בכך. קונצרטים, תערוכות – קרובים כרחוקים. פסטיבלים למוסיקה בעין גב וכפר בלום. מאבקו להחזרת פסלה של בתיה לישנסקי למקומו המקורי באנדרטה לזכר תלמידי כדורי, חללי מערכות ישראל, ובהמשך – נגד הקמת אצטדיון מרוצי סוסים בשטח כדורי. זכורה התנדבותו ללמד, לשעשע ולרתק, מדי שבוע, את קשישי ה"סב יום" במזרע, ותיקי עמק יזרעאל, בהרצאות על מוסיקה. ראיונותיו בתחנת השידור האיזורית. השתתפותו ב"שולחן עגול" במסגרת השקות הספר "היה שלום מר פיאט". חיוניות ופעילות גועשות.
    וכמובן: יגאל והחברים. איש רעים להתרועע. חברים מכדורי, מהצנחנים, מ"החקלאית". חבריו הקרובים מאז ימי אוטרכט – יגאל שמיר וצ'יף (עודד קרול). וידידים – מכל הקצוות, כמו מינו גולדצוויג וחבורתו בטבריה, ידידיו הרוסים מהקאונטרי קלאב, והערבים בקפה הבוקר השבועי בימי ששי, בתחנת הדלק שביציאה לכביש הסרגל.
    מעל הכל: דבקותו בחיים. גם בהידרדר מצבו הבריאותי, ממשיך לנסוע למפגשים של בוגרי “כדורי” וותיקי הצנחנים, לתערוכות, לקונצרטים. אפילו נרשם לטיול בסנט-פטרבורג המתוכנן לימים אלה ממש; מתאמן לקראתו בהליכה ברחוב כדי שיוכל לעמוד במאמצי הטיול. לבסוף נאלץ לוותר ולבטלו; ציפיותיו ותקוותיו התנפצו על סלעי ריאותיו הפגועות, כאביו הבלתי נסבלים, נשימתו ההולכת ומתקצרת. במקביל, ולמרות מוחצנותו הקיצונית, החסידית, מסתגר לשעות וימים של מוסיקה בחדרו. המוסיקה שממנה לא ניתק ממש עד שעות ההכרה האחרונות, בתחנה שלפני הסופית – המרכז השיקומי שוהם.
    מכתביו למערכת "הארץ", נחתמו בשני נוסחים: אלה שעסקו בנושאים בריאותיים – "יגאל וישינסקי, רופא וטרינר". האחרים, שעסקו בנושאים פוליטיים, נחתמו בשמו – ללא תוספת תואר. והיו רבים כאלה. יגאל היה איש פוליטי בכל נימי נפשו. אך המפלגה שאליה היה קשור קשר אמיץ, הייתה מפלגה נשכחת, שנעלמה מהמפה הפוליטית עוד לפני קום המדינה. בלבו ובמוחו המשיכה להתקיים. הוא שמע עליה עוד בילדותו מאמו, איידל (עדינה) קריסטל, דמות מרכזית, מכרעת בחייו, מי שעבדה כחצצניקית בגדוד העבודה, ולא נתקבלה לקבוצת הקואופרציה במרחביה בגלל דבקותה בשפת היידיש. בשנות הפנסיה שלו הקדיש יגאל זמן, מאמץ ורגש לנושא זה ואף התנדב לשמש מדריך למבקרים באתר הקואופרציה במרחביה.
    אני יודע, יגאל, שקריאת ההמנון שכה אהבת, המנון פועלי ציון שמאל אשר נכתב ביידיש בשנת 1902, תשמח אותך במקום בו אתה נמצא עכשיו:
    "דִי שְׁבוּעֶה" – השבועה
    מיר הויבען די הענד געגען מזרח און שווערען

    נָרִימָה יָדֵינוּ, נָרִים וְנִשְׁבַּעְנוּ
    בְּדֶגֶל צִיּוֹן, בְּאַדְמַת הַמְּכוֹרָה,
    בְּכָל הַקָּדוֹשׁ וְיָקָר לְכֻלָּנוּ,
    ‏בְּשֵׁם גִּבּוֹרִים וְחַרְבָּם הַשְּׁבוּרָה.

    נִשְׁבַּעְנוּ לִשְׁבֹּר אֶת כְּבָלָיו שֶׁל עַמֵּנוּ
    יָדָיו לְהַתִּיר, הַפְּצוּעוֹת וּכְבוּלוֹת.
    לִפְרֹק עֹל הָרֶשַׁע מֵעַל צַוָּארֵנוּ,
    חוֹמַת הַגּוֹלָה לְנַתֵּץ עַד הַיְּסוֹד.

    וְאִם גַּם נָמוּתָה אַגַּב חֲלוֹמֵנוּ,
    אִם גַם לֹא נִזְכֶּה הָבִיאוֹ לְקִצּוֹ –
    אֲזַי אֶת הַדֶּגֶל נִמְסֹר לְאַחֵינוּ
    וְהֵם שֶׁיָּבִיאוּ הָעָם לְאַרְצוֹ.

    שלום לעפרך.

כיתבו תנחומים על מודעת אבל

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *