ד"ר מירון מנחם ז"ל

דר מירון מנחם זלבצער רב אנו מודיעים על פטירתו, בשיבה טובה
בערב יום הכיפורים, של בעלי, אבינו וסבנו היקר
ד"ר מירון מנחם
מייסדו ומנהלו הראשון של בית ספר "חשמונאים" בת-ים
הלוויה תתקיים ביום ב', י"ב בתשרי, 6.10.14, בבית העלמין הישן בהרצליה ברח' פינסקר
יושבים שבעה ברח' סוקולוב 97א, הרצליה
אשתו: חוה מירון
בתו: נעמי ודון מקנלי וב"ב
בנו: אריה ונחמה מירון וב"ב
הנכדים והנינים

מודעת אבל ידיעת אחרונות 6.10.14

8 Comments

  1. אריה מירון

    אבי היקר,
    אתה עצמך לא חלמת שכה תאריך בשנים, אלוהים שכח אותך
    כך נהגת לומר.
    גם כשהגוף הכזיב ראשך נשאר צלול. היה חשוב לך להישאר מחובר לחיינו לחיי נכדיך ונינך, ידעת בדיוק מה עובר על כל אחד ומה מעשיו.
    זכרת את תאריכים הלידה של כולם ודאגת להתקשר ולברך כל שנה ושנה.

    אבא, כה רבות השנים וקצרה היריעה מלהכיל את כל פועלך, אך
    אנסה לתאר אותם במספר מילים שיכללו מן הסתם קווי אישיות מדהימים.
    בשבילי אתה תמיד ייצגת את דור השואה והתקומה דור של נפילים .
    ילד שצמח בקהילה חרדית בהונגריה למד בישיבה ובסתר למד עברית כי החזון הציוני בער בעצמותיו.
    ילד שחי בעוני מחפיר עם שני אחיו הצעירים אבל בדחיפה מתמדת של אמו, סבתא שזכיתי גם אני להכיר ולהוקיר, היית אתה ואחיך התלמידים המצטיינים בבתי הספר .
    המלחמה והשואה הגיעו להונגריה רק לקראת סוף המלחמה, קורות חייך בתקופה זו מלווים בניסים ונפלאות, איך שרדת אתה ומשפחתך, וגולת הכותרת, חתונה עם חוה אהובתך במחנה גרמני.
    לאחר המלחמה הוכתרת לרב של העיירה אוייפשט וליכדת מסביבך את הקהילה , אודים מוצלים מאש.
    השלמת את תואר דוקטור לפילוסופיה שכה היה חשוב בעינך ומאז דבק בך השם ד"ר מירון שכך כינו אותך כל עובדיך ותלמידך הרבים.
    רבים לא יודעים אבל תחת המשטר הקומוניסטי בהונגריה לאחר המלחמה פעלת במחתרת הציונית ובארגון בריחה של יהודים לארץ עד שנאלצת בעצמך לברוח כשרק בגדיך לעורך עם אמא בהיריון ובדרך לא דרך הגעתם כעולים חדשים לישראל.

    גולת הכותרת של חייך הייתה הקמתו של בית הספר התיכון הראשון בבת-ים : בית ספר חשמונאים שהיית מנהלו 32 שנה.
    השכלת להנחיל אוירה מיוחדת בבית הספר הזה, נלחמת על כל תלמיד ותלמיד שיצליח ושיקבל עוד הזדמנות והיום אנו פוגשים אותם תלמידים במשרות בכירות כשהם מלאי תודה והערכה על ההזדמנות שנתת להם.
    מקצוע הלימוד שבו התפרסמת במיוחד היה תנ"ך. אתה השכלת להפוך את הלימוד בו למעמיק ומעניין לא כביצירה ספרותית עתיקה אלא כספר הספרים שהוא יסוד היהדות, האנושיות והמוסר.
    אני זכיתי להיות תלמיד בבית הספר ואף תלמידך וזכור לי המשפט שתמיד אמרת לי " אין אדם מתקנא בבנו ובתלמידו" ואני הרי הייתי שניהם גם יחד. התקדים שלי ושל נעמי אחותי כתלמידים מן המניין הפך למנהג בבית הספר ומורים הביאו את ילדיהם ללמוד בו . מה שעוד היה מיוחד, שרבים מהתלמידים חזרו לבית הספר כמורים וכממשיכי המסורת כולל המנהלים שבאו אחריך.
    לאחר שיצאת לפנסיה חזרת לכור מחצבתך ונסעת להונגריה לאותו בית ספר לרבנים הפעם כמרצה.
    הציעו לך הצעה מפתה להיות הרב הראשי בהונגריה אבל אתה בשורשיות הציונית שלך חזרת לישראל והמשכת שנים רבות בהתנדבות ללמד תנ"ך ולשרת קהילות שונות.
    לי בזיכרון נחרטו טיולים משותפים בארץ ובחו"ל והשיחות המעמיקות איתך על יהדות ואלוהות.
    זכור לי איך נסענו לביקור שורשים בהונגריה, אתה אמא, אני נחמה מירב ואורן. היינו בעיירה שלך ובבית הכנסת שלך והנכדה המוכשרת שלך מירב נגנה את התקווה בעוגב של בית הכנסת , איזה התרגשות אחזה אז בך ובכולנו.
    עוד נטועים בי זיכרונות של ההליכה מידי יום שישי לבית הכנסת, הפעם הראשונה שהייתי חזן, לימוד ההפטרה לבר המצווה שלי וגם הכנתם לבר מצוה של נכדך שכולם עלו לתורה בבית הכנסת שבו התפללת.
    ואם בהכנה לבר המצווה אנו עוסקים, אז התנדבת ברצון ללמד גם את ילדי המורים בבית הספר. אני זוכר איך הם היו באים איתנו לבית הכנסת בימי שישי כי אתה ראית חשיבות מרובה בהנחלת יסודות יהודיים לבני המצווה מעבר ללימוד ההפטרה.

    אבא, ממך, וכמובן גם מאמא, למדתי מהו כיבוד אב ואם שהרי גדלתי בבית אחד אתכם ועם הסבא והסבתא שלי. מצוות כיבוד אב ואם היא אחת מעשרת הדיברות ואתה תמיד הסברת שזה לא רק ציווי לאדם הפרטי אלא ציווי לעם ישראל כולו. רק אם נשכיל לכבד את העבר שלנו ואת הורינו יתקיים בנו המשך הפסוק : "למען יאריכון ימך" הן כאדם יחיד והן של כל ישראל כעם.
    נוח בשלום אבי היקר באדמת הארץ שכה אהבת והעץ המשפחתי שנטעת לפני 70 שנה יחד עם אמא הנאמנה והמסורה ימשיך לפרוח, ללבלב ולהוציא פירות נהדרים ממשיכי דרכך.

    • אנג'ל

      אריה שלום
      פנתה אלי אישה מאוד נחמדה בשם אסתר דיין שהיא חברה של נעמי ניסיתי לעזור לה בכל דרך אפשרית לאתר אתכם היא הגיעה אלי כי היא ידעה שאביך היה מנהל בית ספר חשמונאים וכיום אני עובדת בחשמונאים.
      איך היא יכולה ליצור איתכם קשר או עם נעמי .

  2. תומר מירון

    סבא מנחם,

    ניסיתי לחשוב על המילים שמאפיינות אותך יותר מכל. אלו המילים שעלו בי – יהודי, ציוני, בונה הארץ, מורה מחנך.

    יהודי – שדרכיו דרכי נועם, וכל נתיבותיו שלום. אדם שיהדותו היא ערכיו.

    ציוני – ילד צעיר בגולה, שלמד עברית בסתר והפך ציוני עוד לפני גיל 10. אותו ילד היה לרב, שהנהיג קהילה לאחר שנות התופת באירופה, הסתכן iעזר ליהודים להגיע למולדתם, עוד כשנחשב הדבר פשע. ושהגיע עד מהרה בעצמו לארץ ישראל כדי להגשים את חזון ההתחדשות.

    בונה הארץ – כפי שנכתב – "הזורעים בדמעה, ברינה יקצורו". דבר לא ניתן לך על מגש של כסף. מעולם לא אמרת "מגיע לי", ויחד עם סבתא, שותפתך לחיים, האמנתם ב"לבנות ולהיבנות", בצניעות ובהתמדה.
    מודל נפלא של איש ספר ואיש מעשה. חולם ומיישם.

    מורה ומחנך – שהעמיד דורות של תלמידים.
    מורה שחינך למסירות, כבוד הדדי ודרך ארץ.
    מורה שהיטיב לשלב בין דברים שברומו של עולם, עליהם חייב כל אדם לתת דעתו, ועם זאת מצליח להציגם בגובה העיניים. פרשת השבוע הפכה אקטואלית ורלבנטית מתמיד כשפרשנותה ניתנה מפיך.

    אבל מלבד כל אלה. היית סבא שלי. אני זוכר הסברים על מוזיקה קלאסית, שיעורי שחמט, יהדות והיסטוריה, וגם תחרויות ריצה. אני זוכר ביקורים בטבריה ובאילת, וקונצרטים מוסברים לילדים. אני זוכר עד כמה חשוב להרים קופסאות סיגריות מהרצפה, וששביתה בבית הספר היא בעצם לא דבר טוב…
    ואני זוכר את בית כנסת תחכמוני, ואת שיעורי ההכנה לבר המצווה.
    אני משתדל לחיות לאורך, ולהעביר מה שאפשר הלאה, לילדיי שלי.
    סבא היקר, היית, ותמיד תהיה, מקור גאווה והשראה.

    באהבה גדולה,
    תומר

  3. אורן מירון

    את המשפט שלום סבא כבר לא אומר,
    את המילים "זה הקטן גדול יהיה" כבר לא אשמע,
    את החיוך וההתרגשות על פניך למשמע הצלחותיי כבר לא אראה,
    את לחיצת ידך לשלום כבר לא אמשש בידי.
    סבא, בחושיי אני כבר לא אוכל לחוות אותך עוד, אך בליבי מקומך שמור.
    לחוש אותך כבר לא אוכל, אבל להרגיש לעד ארגיש.
    מה שהייתי רוצה שתדע הוא שתמיד היית לי דמות לחיקוי בכל הקשור למנהיגות ועשייה ציבורית.
    אם זה בהקמת בית ספר חשמונאים, לימוד בהתנדבות תלמידים בגיל הזהב, כתיבת מאמרים לעיתון אוייקלט, עד עזרה ליהודים לברוח בזמן השואה.
    כשעשיתי עבודת שורשים בכיתה ו' הגיע לידי תעודת "עלה" שלך. לא אשכח כמה כבוד הרגשתי כשגליתי מה עשית למען יהודי אירופה, ואמרתי לעצמי, גם אני רוצה לעשות משהו גדול כזה.
    היה לי תענוג אדיר לשתף אותך בפעלי ולגרום לך נחת, אתה בהתרגשות הייתה עונה "זה הקטן גדול נהיה".
    הרבה מהנחת שזכית לה היא בעצם בזכותך, אני באמת מאמין שלך ולסבתא יש השפעה ענקית על מי שאני היום ואני אסיר תודה על כך שלקחתם חלק כה גדול בחינוכי ועיצוב אישיותי.
    אין דבר יותר סימבולי בעיני מאשר זה שעזבת את העולם דקות אחרי ששמעת בפעם האחרונה כל נדרי מפי אבא. לצערי השנה בחרתי לעשות איתך את תפילת נעילה, מה שהביא לכך שרק אבא זכה לרגעים האחרונים האלה איתך.
    אבל כמו שאני יודע משנים שעברו, אני בטוח שהתרגשת מאוד, חייכת חיוך גדול, והרגשת שלוות נפש עצומה.
    אני לא יודע סבא אם חכית לשמוע כל נדרי אחרון מפי הבן שלך, או שהנחת והשלווה שהרגשת ברגע הזה פשוט נתנה לך לעצום עיניים ברוגע, ולנפש להרגיש שלמה להמשיך לעולם הבא.
    אבל הסימבוליות היא מה שחשוב, ולא דווקא בפן הדתי של העניין, אלא המשפחתי והערכי.
    אני זוכר כמה היה לך חשוב שנבוא לשמוע כל נדרי בבית הכנסת, היינו מגיעים תמיד אחריך ובאים ללחוץ לך את היד, היית מחייך חיוך גאה שאנחנו כאן איתך בבית הכנסת ביום שהיה כל כך חשוב בעיני המשפחה. בתור ילד מדי פעם היית מציץ עלי, ובוחן אם אני עוקב או לא, כל פעם שהייתי מאבד את שורת הקריאה של החזן הייתה מושיט לי את הספר שלך ומצביע איפה לקרוא, אני הייתי לוקח את הספר שלך וממשיך משם, ואתה היית לוקח את שלי ומדפדף למצוא היכן השורה. לבסוף לא היינו צריכים להחליף ספרים יותר, כי כל פעם שהיית מציץ עלי היית רואה שאני עוקב ומתמלא גאווה. כל שנה היית אומר, השנה אורן עקב אפילו יותר טוב משנה שעברה. היום אני מבין שהעניין הוא לא בלהכיר את התפילה או בלשים לב לחזן, אלא בלהנחיל לי שאיפה להצליח, שיפור מתמיד, למידה מניסיון העבר ודאגה לחלשים ממך.
    עם השנים כשרגליך כשלו דחפתי אותך בכסא הגלגלים, כפי שאתה עזרת לי כשאני התקשתי. כאשר כבר לא יכולת להגיע לבית הכנסת למדנו להיות חזנים בשבילך, ובאנו לנהל תפילה בביתך.
    לא המניין ,לא הקהל ולא החזן זה מה שחשוב. מה שחשוב זה שאנחנו יחד ביום של סליחה ומחילה. לכן לא היינו מניין אלא רק שלושה גברים וסבתא אשתך המופלאה. לא היה קהל כי הוא אינו נדרש. חזן לא צריך כי אבא שלי גם ככה מקריא יותר יפה מרבים מהם.
    בחיים לא ראיתי אותך מתרגש כמו בתפילות האלה אצלך, היום אני יודע למה. כי הבנת שהערכים שרצית להעביר לנו עברו. הנה צאצאיך דואגים לחלש, עושים הכי טוב שהם יכולים , ולא מפחדים לטעות וללמוד עוד.
    אני בטוח שעזבת אותנו שלם שהשארת אחריך יורשים ראויים, מה שנתן לך שלוות נפש כל כך גדולה עד שיכולת להשתחרר מגופך.
    לעולם לא אשכח אותך, תמיד אמשיך לפי ערכיך, ותמיד אדאג להנחיל הלאה את אשר לימדת אותי.
    כעת בפעם הראשונה ואחרונה בחיי אגיד משפט מוכר אך הפעם במעמד של פרידה, שלום סבא, כאן אנחנו נפרדים.
    באהבה גדולה והערכה נכדך הקטן גדול נהיה,
    אורן

  4. דובי דוניץ

    רק במקרה נתקלתי בדף האבלים הזה, שהודיע על כי ד"ר מנחם מירון הלך לעולמו שבע ימים. החיים חלפו בראשי ביעף ו"טסתי" יותר מארבעים שנה אחורנית. אינני יכול לעבור לסדר היום על העובדה כי האיש היקר זה אינו עוד אתנו- למרות שכבר שנים רבות לא היה כל קשר בינינו. ד"ר מירון היה מופת לאיש החינוך האולטימטיבי. אדם משכיל ורחב אופקים- בעיקר אדם (מענטש- בלע"ז). ארבע שנים הייתי תלמידו בתיכון "חשמונאים": רובם הייתי פעיל במועצת התלמידים של בית הספר ורוב הזמן יו"ר שלה. נפלו בזכותי כנער צעיר שעות רבות במחיצתו של האיש הנהדר הזה, שהיה מבוגר מהוריי- אך קשוב ללב הנוער כאילו אין פער דורות ענק בינו לבינם. ד"ר מירון דיבר אתנו בכיתה לא רק על חומרי הלימוד הקשורים לשיעורי התנ"ך שלו: הוא גם קיים מעין "שעות חינוך" לא רשמיות ודיבר אתנו על ה-כ-ל. גם דברים שאיש לא היה מעז לדבר בהם עם תלמידיו אז. ד"ר מירון, יהודי שומר מצוות, סיפר לנו גם על הברית החדשה- הילך בלתי מקובל בעליל במערכת החינוך דאז, והוסיף לנו חומרים הרבה מעל ומעבר לאלו שהיו נחלתם של ספרי הלימוד בזמנו (ספרי היסטוריה שלא הכירו את המחתרות למשל). הוא דיבר אתנו על ענייני דיומא האקטואליים ורגעים מכוננים מהעבר- לרבות "אלטלנה", הכל סביב משפט ורצח קסטנר, השואה והחיים במחנות הריכוז (הוא היה בברגן בלזן)- שואה ותקומה בארץ ישראל. את אנשי מצפ"ן שרצו לגנוב דעת התלמידים בחצר בית הספר גרש מהחצר- אך הזמין אותם לדיון מסודר עם תלמידי כתות י"ב בבית מועצת הפועלים (איזה מנהל היה מעז לעשות זאת אז?…). אני יכול להמשיך ולספר רבות על האיש היקר הזה שזכרו לא ימוש ממני- אך קצרה היריעה ולא הכל מעניין את הקורא… רק אוסיף, שלאחר ארבע שנות לימוד הזמין ד"ר מירון את כיתתנו לביתו ומזג לכולנו כוסית קוניאק (תלמידי י"ב לפני צבא… לא מקובל אז…). כשנפטר אבי יוחנן (ינק) ז"ל בגיל 47 שנה לאחר סיום חוק לימודיי בבית הספר- התייצב ד"ר מירון בביתנו כל ימי השבעה לתפילה וקרא בתורה בימים שני, חמישי ושבת. על מצבת קברו של אבי ז"ל חקוק פרק ט"ו בתהילים- אותו בחר בקפידה ד"ר מירון… חבל על דאבדין ולא משתכחין. תנוחם חוה אשתו (מורתי לאנגלית בביה"ס היסודי)וכן ינוחמו בני משפחתו בשנות חייו הארוכות. תהא נשמתו צרורה בצרור החיים. יהי זכרו ברוך!

  5. טלי ארגוב

    לפעמים אני נזכרת בחיוך השובב שבו שאלת אותי תוך מעבר מקרי במסדרון "מה שלום ברנר". שלוש מילים שנאמרו בחיוך טוב לב וגילו לי שאתה יודע הייטב שאני מסתלקת משיעורי תלמוד לספריה כדי לקרוא את ברנר, ואתה לא ממש מתנגד.
    אתה בלי ידיעתינו ידעת עלינו הכל ודבר לא ניסתר מעינייך.
    יהי זכרך ברוך.
    טלי

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

גודל ניתן להעלות image, audio, video, document, spreadsheet, interactive, text, archive, code, other ניתן לשים קישור ליוטיוב Drop file here

 

Back to Top
דילוג לתוכן