אוניברסיטת בר אילן, הפקולטה למדעים מדויקים והמחלקה לכימיה אבלות ומנחמות את המשפחה על פטירת יקירם, חבר סגל המחלקה (בגמלאות), סגן ראש המחלקה לכימיה לשעבר.
אוניברסיטת בר אילן, הפקולטה למדעים מדויקים והמחלקה לכימיה אבלות ומנחמות את המשפחה על פטירת יקירם, חבר סגל המחלקה (בגמלאות), סגן ראש המחלקה לכימיה לשעבר.
אבא
יש כאלה שמכירים אותך כמשה בן ציון נהג האמבולנס והחובש הבכיר -שותפו של יורם אטינגר להתנדבות הקבועה מידי יום שישי במד"א.
יש כאלה שמכירים אותך כMEL המציל בBEAVERLAKE מהימים הנפלאים שבהם כל המשפחה נסעה למחנה קיץ בהרים של ניו יורק.
יש כאלה שמכירים אותך, אבא, כד"ר משה בן ציון מהמחלקה לכימיה בבר אילן כמרצה וכמורה.
יש כאלה שמכירים אותך כחבר בבית הכנסת, בקהילת ישראל הצעיר
יש כאלה שמכירים אותך כ"בייב" או "בנז" או "גרנדפה"
כי כזה היית – אדם מגוון מאוד ואהוב מאוד.
לפני יותר משנה וחצי החלה להופיע אצלך חוסר תחושה בחלק השמאלי של הפנים. בדקו ושללו אירוע מוחי ויצאת עם אמא במסע חיפוש אחר הגורם.
במשך כל התקופה, עם כל הקשיים, המשכת בחיי היום יום הרגילים עד כמה שאפשר והתמדת להגיע לבר אילן בכדי להמשיך בעבודת המחקר עם פרופסור שמריהו הוז.
בבדיקות סיטי ו-MRI לא מצאו כלום.
רק לפני כחודשיים וחצי, בבדיקות נוספות שעברת, גילו את הגידול בראש והאבחנה היתה סופית.
עם תחילת הטיפולים הכימותרפיים, הגוף שלך הגיב בצורה מאוד קיצונית וגם ההקרנות היו מלוות בתופעות לואי רבות. תחושת הסיכוי להבראה הוחלפה אט אט בתחושות פסימיות יותר.
אתמול בבוקר, סביב השעה 11:00 תמו להם כחודשיים של שהות במחלקה האונקולוגית במרכז דוידוף בבלינסון, מחלת הסרטן הכניעה אותך ואתה נשמת את נשימותיך האחרונות והלכת בשלווה יחסית כשאתה מוקף בבני המשפחה
לאחר מכן ישבנו יחד, אמא וארבעתנו. הילדים שלך מיכל, שלומית, אסף ואני והתחלנו להריץ חוויות, זיכרונות וסיפורים, בעיקר מצחיקים. וכמו תמיד, כמו שלימדת אותנו, תוך שניות עברנו להומור שחור ולא יכולנו להפסיק לצחוק. כי ככה זה אצלנו במשפחת בן ציון. כל הזמן צוחקים. בכל הזדמנות. בכל מצב. לא משנה מה הסיטואציה. מלאך המוות עוד היה בחדר וכנראה עשה את הסידורים האחרונים ואין לי ספק שהוא היה מבולבל. הסתכל עלינו מחובקים. וצוחקים. לא מאמין למראה עיניו ולא לגמרי בטוח אם הוא הצליח במשימה שלו או לא.
עזבת אותנו ביום שמשי יפהפה של שבת. בלי ענן בשמיים. וזימנת לנו כמה שעות רגועות מאוד של "ביחד". רק אמא ואנחנו עד מוצאי שבת. על המדשאות של בלינסון. כי ככה היית לאורך כל התקופה האחרונה. בשקט בשקט אתה דאגת לתוכניות שלנו וסידרת את זה כך שאנחנו נהיה בסדר. שנספיק את כל מה שרצינו לעשות.
בשעות האלה על הדשא התחלנו להעלות זיכרונות נפלאים.
דברנו על הזוגיות המיוחדת של אבא ואמא. חברים כל כך טובים. מודל לחיקוי. זוגיות וחברות שאנחנו הילדים ינקנו כל הזמן מגיל אפס.
דברנו על כך שהבית תמיד היה פתוח. תמיד אירחנו אורחים לשבת.
דברנו על איך ההורים תמיד הקפידו שנאכל ארוחת ערב, כל ערב, ביחד, כל המשפחה.
דברנו על הימים שבהם כולנו היינו נוסעים לארה"ב לעבוד כמצילים בחודשי הקיץ. ובתור מצילים, כל פעם שהיה מתחיל להיות סוער וגשום – היינו מפסיקים לעבוד והולכים לבלות.
דברנו על השנים שבהן היית מתנדב כנהג אמבולנס ביחד עם יורם אטינגר. כל יום שישי. איך היית מורעל אמיתי. תמיד עם מכשיר הקשר והביפר פתוחים גם באמצע ארוחת הערב עם אמא והמשפחה. ואיך שזה היה מטריף את אמא…
ועל זה שאף פעם לא היה מקום בתא המטען של האוטו שלך. כי תמיד היו שם תיקי עזרה ראשונה, תיק אמבו וכל מיני ציודים אחרים למקרה ותצטרך.
דברנו על חוש ההומור המשובח שלך שברוך השם לא דילג על אף אחד מאיתנו. באירועים של המשפחה, החברים, של בית כנסת תמיד היית איכשהו שותף לארגון התוכנית, ההצגה, השיר. איכשהו תמיד מצאת את עצמך מצחיק את כל בית הכנסת בפורים באיזו תחפושת מגוחכת של בלרינה בפאה הזויה.
דברנו על איך שהיה לך השילוב המושלם של שמרנות וליברליות. והכל היה עטוף בהומור.
דברנו על איך שהיית חותם את המיילים שהיית שולח עם כל מיני משפטים.
רובם היו מצחיקים, מתוחכמים.
הנה דוגמה:
In the beginning there was nothing and then G-d created light.
And there was still nothing but you could see it better.
אבל היה משפט שאהבתי במיוחד:
life is not measured by the number of breaths we take but by the moments that take our breath away
דברנו על זה שהיית חולה על הנכדים שלך. איזה מקור גאווה הם היו לך. לקחת את השעון במטבח ובכל לידה של נכד הוספת תמונה שלו ליד הספרות של השעון. כשנולד הנכד ה13, נגמרו המקומות על השעון אבל אתה פשוט יצרת מעגל שני פנימי של תמונות הנכדים. וכך הפך השעון למקדש נכדים. איך אהבת אותם. ואיך היית גאה בהם. מיכל הזכירה לנו שאם לא היה יוצא לך לראות את הנכדים מספיק, היית קופץ להסניף אותם במיטתם גם אם הם כבר הלכו לישון…
דברנו גם על התקופה שבה לימדת כימיה ומחשבים. בכלל, אהבת מאוד ללמד. והתלמידים שלך מאוד אהבו אותך. היתה לך יכולת לרתק כשאתה מסביר. וגם להצחיק. זה היה נכון לגבי הסטודנטים והתלמידים שלך בבר אילן או בטכנולוגי, וזה היה נכון גם לגבי הילדים שלך והנכדים שלך.
דברנו על זה שהיית מגיע לכיתות שלנו בבית ספר ועושה ניסויים והדגמות בכימיה. אני זוכר איך היית יוצר להבות של אש בצבעים שונים. גם בכיתות של הנכדים עשית את זה.
דברנו על כך שכילדים היינו מבקרים אותך בעבודה במחלקה לכימיה בבר אילן. היה לך לוח ענק במשרד שעליו היית כותב בגיר מלא נוסחאות של חומרים ותרכובות כימיות וכל מיני רשימות ומשימות באנגלית בעברית, שורות מתוך תוכניות מחשב שהיית עובד עליהם. בקיצור הלוח תמיד היה מפוצץ במידע. עד שמיכל היתה מגיעה לבקר. בלי להניד עפעף, בזמן שאתה עבדת על המחשב הילדה היתה פשוט מוחקת את כל מה שכתוב בלוח וכותבת בגדול "מיכל היתה פה". ואתה היית נגנב.
דברנו על זה שהיה חשוב לך תמיד לקבץ מכולם תמונות מעודכנות של כל המשפחה מאירועים וטיולים בכדי לעדכן את המסגרת הדיגיטלית בסלון.
ועל זה שתמיד התגאת בכל ילד ובכל נכד בכל שלב שהוא עשה. בכל הישג. בכל דרגה שקיבל.. בעבודה, בצבא ובכלל.
דברנו על התקופה שבה היית יורד לאילת ועושה צלילות במעבדה התת ימית שם. ואנחנו היינו מצטרפים אליך. איזה כיף היה.
דברנו על איך שהיית תמיד הגוגל שלנו עוד הרבה לפני שהיה גוגל. היה לך ידע רחב במלא תחומים.
בשנתיים האחרונות מאז שהופיעו הסימנים הראשונים של חוסר התחושה בפנים, שהתפתחו לאט לאט גם לאי יציבות, אי נוחות וכאבים, עשית הכל כדי לתפקד כרגיל.
כהרגלך התייחסת בהומור, לכל מה שעבר עליך. בוטסאפפ המשפחתי עברת להשתמש באימוג'י של חיוך מעוות לצד אחד בכל פעם שצחקת ממשהו שמישהו רשם…
כשאמרתי לך שבטקס יום העצמאות של בית הכנסת צעירי כפר גנים בקשו שתדליק משואה לכבוד מתנדבי מד"א, לא חשבת פעמיים. היו כאלה שהיו מסתגרים בבית בתוך עצמם. כשצד אחד של הפנים נפולות ויש אי נוחות מתמדת. אבל אתה הראית לכולנו איך מתמודדים! באיזה ספורטיביות הגעת כדי להדליק את המשואה
גם כשהיציבות שלך מעט התערערה, המשכת ללכת לבית הכנסת. מדי שבת בבוקר הייתי מגיע לשתות איתך ועם אמא קפה ואז היינו הולכים יחד לבית הכנסת. כדי שבמקרה הצורך תוכל להישען עליי. בשלב מסוים הלכנו ממש בזרועות שלובים. זה נמשך כמה חודשים עד שאני קרעתי את שריר התאומים וכבר לא יכולתי להגיע ללוות אותך.
בוקר אחד בשבת, ללא התראה מוקדמת דפקת אצלי בדלת, עם מקל ההליכה וכובע הבוקרים שלך, ואמרת לי: "גוד שבס. באתי ללוות אותך לבית כנסת. אתה בא?"
ככה שנינו דידינו בקושי לבית כנסת. אני עם הקביים שלי, אתה עם המקל שלך. כל אחד הלך מעוות יותר מהשני. לא יודע מי תמך במי. ואיך בכלל הגענו לבית כנסת באותו הבוקר. אני רק זוכר שצחקנו מזה כל הדרך.
אבא, בחודשיים האחרונים, מאז שקיבלנו את האבחנה הסופית של גידול סרטני בראש, שהית במרכז דוידוף במחלקה האונקולוגית בבית חולים בלינסון.
השבת קראנו בפרשת יתרו. עשרת הדברות. השתדלתי בזמן האחרון להגיע לבית חולים ולהקריא לך ולאמא את הפרשה. בשבת האחרונה זה לא יצא לפועל.
השבת קראנו "כבד את אביך ואת אמך". מצווה שמושתת על הכרת הטוב: כשם שהם גידלו וסעדו אותך שהיית קטן כך אתה מחויב לסעוד אותם כשיזדקקו לך…
כולנו טיפלנו בך מתוך רצון עז להיות שם בשבילך. לעזור לך בכל דבר. בגלל מי ומה שהיית בשבילנו.
בתקופה הזו לא עזבנו אותך. יומם ולילה. אמא ואנחנו היינו סביבך כל הזמן. השתדלנו להעניק לך טיפול של מלך. בתקופה הזו הזדמן לנו להחזיר לך במקצת על כל מה שנתת לנו כל החיים.
עם הזמן נפגעו יכולת הבליעה שלך ויכולת הדיבור שלך וגם הפוקוס שלך נפגע מההקרנות, אבל אתה לא הפגנת סימני שבירה.
השתדלנו לעטוף אותך ולדאוג לכל מה שאתה צריך. ניסיון רב השנים של מיכל ואמא כאחיות היה נכס ענק. (אתה אמרת למיכל מזמן, שכל פעם שהיא נוהגת למצוא עבודה חדשה, יוצא שאתה בסוף מגיע לשם ונזקק לעזרתה. כך היה נכון לגבי העבודה שלה כאחות בקופת חולים כללית, וכך היה גם לגבי העבודה בהוספיס. ולסיום אמרת למיכל – דיר בלק, שלא תעזי למצוא עבודה בחברה קדישא)
ידעת לכל אורך הדרך מה קורה איתך. ידעת יותר טוב מכולנו מה המצב. לכן כשהתלבטנו מה עושים עם חגיגות יום הנישואין ה50 שלך ושל אמא, אנחנו כבר היינו מוכנים לחכות עם זה עד שתרגיש יותר טוב. אני, האופטימיסט המושבע, אמרתי לכולם שנצרף את החגיגות הללו למסיבת הודיה גדולה שנערוך לכבודך ברגע שתצא מבית החולים.
אבל אתה ידעת. לא הסכמת לדחות. התעקשת. אז לפני כשלושה שבועות, בהתראה של יומיים, קיבלנו חדר ליד המחלקה האונקולוגית, קשטנו אותו קצת, והגענו במוצאי שבת אחת כל המשפחה הילדים הנכדים וקומץ חברים קרובים וחגגנו איתכם. איזה ערב מיוחד זה היה. החברים דברו, מיכל הקריאה משהו שהספקת לכתוב לאמא עוד לפני שהמצב התדרדר, שרנו שיר לכבודכם, צחקנו, בכינו והיה מדהים. אתה ידעת שלא תהיה לנו הזדמנות נוספת.
הוחלט להכין לך שמיכה ענקית עם תמונות של כל הנכדים. כשהיא היתה מוכנה, איך התלהבת ממנה! מיד בקשת להתכסות בה אבל תוך דקה התחלת להזיע מחום. אז תלינו לך את השמיכה על הקיר מול המיטה. וככה לכל אורך השהות שלך בבית חולים, הנכדים והמשפחה היו מול העיניים. וכמה היית בוהה בזה.
השבוע האחרון היה גדוש במיוחד.
לפני כמה חודשים הודיעו לך שאתה מקבל פרס הצטיינות מאגודה הישראלית לכימיה. והיית אמור לקבל את הפרס בבניני האומה ביום שלישי הקרוב. 18 לפברואר. התרגשת מזה. אני כבר התכוננתי להגיע לקבל את הפרס בשמך. אך כשנשיא האגודה, פרופסור אודי קינן, עודכן על מצבך, הוא ביקש לבוא ולהעניק לך את התעודה בבית החולים. וכך היה. התרגשת מאוד והיית ערני במיוחד.
ביום רביעי האחרון ישבנו ליד מיטתך בבית חולים, אמא ואנחנו, ועשינו סיעור מוחות קצר. שאלנו את עצמינו מה הדבר שאנו יכולים לעשות איתך, ובשבילך בפעם האחרונה שירגש אותך במיוחד. הדבר שהכי ריגש אותך תמיד היה הגאווה בילדים ובנכדים. והדובדבן שבקצפת היו תמיד כנפי הטיס של אסף.
לכן הוחלט שביום שישי האחרון נפגשים כל המשפחה, הילדים והנכדים בבסיס של אסף.
ואסף עשה לך כבוד. כבר היית די שקוע. קיבלת תרופות ומשככי כאבים, אבל אתה ראית, ראית את הנחיתה מקרוב וכולנו התרגשנו שכאסף הודיע בקשר. THIS ONE IS FOR YOU ABBA.
אבא, אני רוצה להודות.
להודות לכל החברים המודאגים שלא הפסיקו להתעניין ולשאול לשלומך
להודות לצוות הרופאים והאחיות המופלא שליווי אותך ואותנו בתקופה אחרונה
אבל אני בעיקר רוצה להודות לך אבא. על הניסים המהלכים שהשארת לי כאן. על אמא, שלומית, מיכל ואסף. על המשפחה המדהימה שאתה משאיר מאחוריך. על ערכי המשפחה והגישה לחיים שיצקת בנו ואפשרו לכל אחד מאיתנו להקים משפחה משלו ברוח מאוד דומה של פתיחות, ערכים והומור.
אבא תודה על הכל
אני מניח שתוך כדי שאתה מקשיב לי, אתה סוגר פערים עם אחיך נורמי בשיחה קולנית מלווה ברעמי צחוק. ואני מדמיין את בבי (אמא שלך וסבתא שלנו שרק לפני שנתיים נפטרה) מסתכלת עליכם מהצד וצועקת מתוך סקרנות אופיינית
Hey – what are you two laughing about ?
אבא, אנחנו נמשיך להיות משפחה מגובשת וצוחקת. את זה אני מבטיח לך.
אבא סליחה בשמי ובשם כל המשפחה אם בטעות פגענו בך או עשינו משהו לא מכבד.
אוהב אותך אבא
נוח בשלום על משכבך
קיבלתי בצער את הידיעה על מותו של
מורי למחשבים הראשון בבית הספר הטכנולוגי
בבר אילן דוקטור משה בן ציון זצל.
דוקטור משה גרם לי לאהוב את נושא המחשבים
והוא צעד איתי את צעדי הראשונים בתחום זה
בכיתות ט וי בבית הספר הטכנולוגי בבר אילן
בשנים 1980 1981
בגלל שאהבתי אותו בתור מורה ובתור אדם
נרשמתי בהמשך לקורסים במחשבים של נוער שוחר מדע שהוא העביר וגם כאשר עשיתי תואר ראשון במחשבים כעתודאי
את פרוייקט הגמר שלי עשיתי בהנחייתו.
אהבתי את קולו המרגיע והנינוח ואת דיבורו
בעל המבטא האמריקאי הנעים וניחוח המקטרת שאפפה אותו.
עד היום בהיותי בן 55 ועוסק בהנדסת תוכנה
אני לא שוכח בזכות מי הגעתי לתחום זה.
יהי זכרו ברוך