את יעקב לזר ז"ל פגשתי במסגרת שירות לאומי שעשיתי בבית אבות שבו התנדבתי. יעקב נהג לפקוד את חדר האוכל במקום פעמיים ביום בארוחת הבוקר והצהריים. וכך בעודי מוכרת תלושי ארוחה התוודעתי לאיש המיוחד הזה. אשר לו היה קול רם ונעים והוא היה אחד האנשים החיוביים ביותר שהכרתי. ודמותו והחותם שהוא השאיר לא ימחה.
בברכת "בוקר טוב" הוא בירך את כל הנקרים בדרכו גם אם אלו לא השיבו לו, כשעבר מולי בדרכו לחדר האוכל תמיד חייך אלי בירך אותי ושאל לשלומי וכששאלתיו לשלומו ענה "מעולם לא היה טוב יותר" וכך מידי יום ביומו כשניכר היה לעיתים כי בעודו נשען על מקל ההליכה כי מכאובים אולי היו לו אבל הוא מעולם לא התלונן על דבר. כשנכנס לחדר האוכל איחל לכולם "בתיאבון" בקולו הרם כך שגם הקשישים המרוחקים ביותר יזכו לברכה. כל יום שבו פגשתי את יעקב מבחינתי זהו היה יום טוב, גישתו לחיים היתה לי למודל לחיקוי ומופת וחיזקה אותי ברגעים הקשים. הוא היה כנקודת אור בסביבה לא פשוטה אשר סימלה עבורי את השלב האחרון בחיים של רבים מדיירי המקום, ואילו הוא סימל את החיים , את החוזק , והחיוביות שלא הכרתי כמותם מעולם.
אני מרגישה ברת מזל שזכיתי להכיר בנאדם כה מיוחד אשר המחשבה עליו תמיד מילאה אותי בכוחות כי אם יעקב לא מתלונן מי אני שאתלונן על קשיי?! לא ידעתי כמעט דבר עליו מלבד העובדה שהוא גר בסמיכות לבית אבות וכי הוא מגיע מידי יום ביומו לאכול במקום ולעיתים להשתתף בפעילויות במקום. אבל הגשתי שהכרתי אותו את נפשו או רוחו ושאפתי ועודני שואפת להיות ולו במעט דומה לו. לא ידעתי אם יש לו משפחה או האם הוא ערירי , אבל איכשהו אין זה היה חשוב , הרגשתי שאני מכירה אותו את נפשו ושזאת זכות גדולה. כל יום חיכיתי למפגש שלנו , כך ידעתי שיעקב בסדר כי הוא לא יפסיד ארוחה כל עוד הוא מרגיש טוב, וכך זה נמשך במשך כל שנת השירות שלי במקום.
אני מודה כשחלפה לה השנה היה לי קשה להפרד בעיקר מהדיירים שחלקם חדרו לליבי "ואימצתי" אותם כסבים והם "אימצו" אותי כנכדה. הפרדה היתה קשה במיוחד כי לא ידעתי האם אראה אותם שוב בחלוף הזמן כשאגיע לביקור ואולי בשל כך בתת מודע נמנעתי מכך רציתי שימשיכו לחיות בתוכי לנצח. אם זאת כן עזרתי אומץ וביקרתי לפני שנים מספר ואני מוכרחה להודות כי יעקב היה אחד האנשים העיקריים שרציתי לפגוש בביקור גם אם לרגע רציתי לראותו לדעת שהוא בסדר, לשמוע אותו עונה לשאלתי לשלומו "כי מעולם לא היה טוב יותר" ובו ברגע כל קשיי ובעיותיי מתגמדים ונראים כה שוליים אל מול עוצמתו של האיש המדהים הזה. וכך היה שמחתי לראותו בחדר האוכל כשנגשתי אליו ראיתי ששמח לראותי וזה היה עולם ומלואו עבורי. מעולם לא אמרתי לו עד כמה הוא היה משמעותי ומיוחד עבורי, כי התביישתי בזמנו כיום אני מתחרטת על כך מכל ליבי בעיקר כי לא אזכה להזדמנות זו לעולם…
אתמול ב 14/10/2013 נודע לי במקרה מתוך כתבה בעיתון על מותו שהתרחש לפני כשנה וחצי לאחר שכנראה בטעות ננעל בשירותי אותו בית אבות בו הכרנו. מאז המחשבות עליו לא עוזבות אותי וכך מצאתי את עצמי כותבת את זיכרונותיי על האיש שבלי ידיעתו דמות מהווה מקור השראה וחוזק עבורי ומלווה אותי כ-9 שנים לאחר ההכרות שלנו וסביר להניח ילווה אותי עד סוף ימיי. הייתי רוצה שמשפחתו תדע זאת, זה לא יפחית את כאבם על האובדן העצום והחלל שהותיר אחריו אבל הייתי רוצה שידעו כי גם אני כואבת את מותו והנסיבות שלהן, וכי אני מקווה בכל ליבי כי ייצא הצדק לאור.
יהיה זכרו ברוך!
מעולם לא היה טוב יותר…
את יעקב לזר ז"ל פגשתי במסגרת שירות לאומי שעשיתי בבית אבות שבו התנדבתי. יעקב נהג לפקוד את חדר האוכל במקום פעמיים ביום בארוחת הבוקר והצהריים. וכך בעודי מוכרת תלושי ארוחה התוודעתי לאיש המיוחד הזה. אשר לו היה קול רם ונעים והוא היה אחד האנשים החיוביים ביותר שהכרתי. ודמותו והחותם שהוא השאיר לא ימחה.
בברכת "בוקר טוב" הוא בירך את כל הנקרים בדרכו גם אם אלו לא השיבו לו, כשעבר מולי בדרכו לחדר האוכל תמיד חייך אלי בירך אותי ושאל לשלומי וכששאלתיו לשלומו ענה "מעולם לא היה טוב יותר" וכך מידי יום ביומו כשניכר היה לעיתים כי בעודו נשען על מקל ההליכה כי מכאובים אולי היו לו אבל הוא מעולם לא התלונן על דבר. כשנכנס לחדר האוכל איחל לכולם "בתיאבון" בקולו הרם כך שגם הקשישים המרוחקים ביותר יזכו לברכה. כל יום שבו פגשתי את יעקב מבחינתי זהו היה יום טוב, גישתו לחיים היתה לי למודל לחיקוי ומופת וחיזקה אותי ברגעים הקשים. הוא היה כנקודת אור בסביבה לא פשוטה אשר סימלה עבורי את השלב האחרון בחיים של רבים מדיירי המקום, ואילו הוא סימל את החיים , את החוזק , והחיוביות שלא הכרתי כמותם מעולם.
אני מרגישה ברת מזל שזכיתי להכיר בנאדם כה מיוחד אשר המחשבה עליו תמיד מילאה אותי בכוחות כי אם יעקב לא מתלונן מי אני שאתלונן על קשיי?! לא ידעתי כמעט דבר עליו מלבד העובדה שהוא גר בסמיכות לבית אבות וכי הוא מגיע מידי יום ביומו לאכול במקום ולעיתים להשתתף בפעילויות במקום. אבל הגשתי שהכרתי אותו את נפשו או רוחו ושאפתי ועודני שואפת להיות ולו במעט דומה לו. לא ידעתי אם יש לו משפחה או האם הוא ערירי , אבל איכשהו אין זה היה חשוב , הרגשתי שאני מכירה אותו את נפשו ושזאת זכות גדולה. כל יום חיכיתי למפגש שלנו , כך ידעתי שיעקב בסדר כי הוא לא יפסיד ארוחה כל עוד הוא מרגיש טוב, וכך זה נמשך במשך כל שנת השירות שלי במקום.
אני מודה כשחלפה לה השנה היה לי קשה להפרד בעיקר מהדיירים שחלקם חדרו לליבי "ואימצתי" אותם כסבים והם "אימצו" אותי כנכדה. הפרדה היתה קשה במיוחד כי לא ידעתי האם אראה אותם שוב בחלוף הזמן כשאגיע לביקור ואולי בשל כך בתת מודע נמנעתי מכך רציתי שימשיכו לחיות בתוכי לנצח. אם זאת כן עזרתי אומץ וביקרתי לפני שנים מספר ואני מוכרחה להודות כי יעקב היה אחד האנשים העיקריים שרציתי לפגוש בביקור גם אם לרגע רציתי לראותו לדעת שהוא בסדר, לשמוע אותו עונה לשאלתי לשלומו "כי מעולם לא היה טוב יותר" ובו ברגע כל קשיי ובעיותיי מתגמדים ונראים כה שוליים אל מול עוצמתו של האיש המדהים הזה. וכך היה שמחתי לראותו בחדר האוכל כשנגשתי אליו ראיתי ששמח לראותי וזה היה עולם ומלואו עבורי. מעולם לא אמרתי לו עד כמה הוא היה משמעותי ומיוחד עבורי, כי התביישתי בזמנו כיום אני מתחרטת על כך מכל ליבי בעיקר כי לא אזכה להזדמנות זו לעולם…
אתמול ב 14/10/2013 נודע לי במקרה מתוך כתבה בעיתון על מותו שהתרחש לפני כשנה וחצי לאחר שכנראה בטעות ננעל בשירותי אותו בית אבות בו הכרנו. מאז המחשבות עליו לא עוזבות אותי וכך מצאתי את עצמי כותבת את זיכרונותיי על האיש שבלי ידיעתו דמות מהווה מקור השראה וחוזק עבורי ומלווה אותי כ-9 שנים לאחר ההכרות שלנו וסביר להניח ילווה אותי עד סוף ימיי. הייתי רוצה שמשפחתו תדע זאת, זה לא יפחית את כאבם על האובדן העצום והחלל שהותיר אחריו אבל הייתי רוצה שידעו כי גם אני כואבת את מותו והנסיבות שלהן, וכי אני מקווה בכל ליבי כי ייצא הצדק לאור.
יהיה זכרו ברוך!