יצחק שקופ ז"ל

ההלוויה תתקיים ביום ו' ה- 01.11.19, בית עלמין ירקון שער גאולה.
שם האב: גרשון.

Share Button

תנחומים אחד

  1. ירון שקופ

    אבא
    אני עומד ליד גופך הדומם בניגוד גמור לאישיותך הסוערת.
    מערכת היחסים בינינו הייתה מורכבת. היו בה לא מעט רגעים קשים ושאלות לא פתורות. אך היו דברים שמעולם לא הוטלו בספק – תמיד היית אבא שלי, תמיד אהבת אותי ותמיד עשית כמיטב יכולתך לדאוג לי.
    לא היה לך קל, תמיד חשת שאתה נלחם, כלפי חוץ וכלפי פנים. היית אנושי והיו בך פגמים כמו כולנו אך בניגוד לאחרים התקשית להעמיד מסכות מעל הפגמים ואנשים תייגו אותך. הקומץ שהכיר אותך באמת, זכה ליהנות מחוכמה ומחשבה חדה כתער, פרצי רוחב לב, הומור, מחוות אהבה מוגזמות, ועוצמות יוצאות דופן ונדירות שידעת להקרין. כשנכנסת לחדר, אי אפשר היה להתעלם מנוכחותך.
    היית איש של מילה. מעולם לא לקחת התחייבות שלא יכולת לעמוד בה וחיית בצניעות רבה ממה שהיה לך. הנאותיך היו מצומצמות על-אף שעודדנו אותך לקחת מהחיים יותר ולמצות מהם יותר.
    היו בי רגשות מעורבים לגבי היכולת המופתית שלך לארגן רשימת מטלות ולנהל אותן בקפדנות. אמנם התמרמרתי שאני זה שצריך לבצע את כולן, אך ביני לבין עצמי התרשמתי מאוד.
    היו לך ידי זהב, ידיים עובדות, עבות וסדוקות שהערצתי. את הכישרון במלאכות של ידיך הטובות הורשת לאחותי עדי, כמו גם את יכולת הארגון המופלאה. אני, ניסיתי לחקות אתכם והייתי מרוצה מאוד כשקיבלתי מכם אישור עובר שהשתפר בהמשך ללא רע.
    אמרת לי, ירוני, אתה חייב שיהיו לך כלי עבודה, שתדע להבריג, לקדוח, לפתוח סתימה ולסגור קיר שלא תצטרך לקרוא על כל בעיה לאיש מקצוע, כי אתה טוב מדי ועליך קל לעבוד.
    רווח לך מאוד כשנוכחת שלמדתי ממך את כל אלו וגם צדקת, לאנשי מקצוע באמת קל לעבוד עליי ואני נמנע מהם ככל יכולתי.
    יש דברים שמעידים בעד עצמם גם ללא כוונת יוצרם. כך, גיליתי בבית הספר, מדי יום בהפסקה, כריך מוגזם לחלוטין, שכבות של גבינה צהובה, או ממרח בכמות שהלחם מתקשה לשאת ולא הייתי מסוגל לאכול אך הייתי מסוגל להבין שזו אחת מדרכיך להביע אהבה.
    אבא, תמיד עשית כמיטב יכולתך לפרנס אותנו והיית איש משפחה מסור. לעיתים קרובות, היית עצבני מאוד וחסר מנוחה ועל אף גילנו הצעיר באותה התקופה, למדנו ללכת בין הטיפות ולהשקיט את רוחך.
    הרעפת עליי חום ונשיקות, אך קומץ משיטות החינוך שלך היו קשוחות. אני יודע היטב שניסית בכל מאודך, להקנות לי תכונות שראית כחיוניות להישרדותי בעולם כפי שהבנת ותפסת אותו. עולם שראית כמאבק מתמיד בו ראש משפחה חייב לדעת להקריב, לספוג ולהתאושש, להחזיק ביכולת להוביל את עצמו ואת משפחתו התלויה בו לחוף מבטחים.
    טביעות אצבעותיך בעיצוב אישיותי ניכרות היטב בכל צעד ושעל ובכל צומת מצמתי חיי.
    תדע, שלא פעם, אני במצבים קשים ופונה אליך בליבי לעזרה, תוהה מה היית עושה ושואב ממך השראה וכוחות להתמודד, "כמו גבר, שהמציאות תפחד ממך", כפי שנהגת לומר לי.
    בשנים האחרונות, למרות שהתדרדרת לנכות גופנית קשה, מעולם לא הצלחתי, לטוב או לרע לראות בך נכה. מבטך העז ועיניך היציבות, תמיד נותרו כשהיו, סתם לוחם שיושב כרגע על כיסא גלגלים ונח.
    הסעתי אותך לבדיקות ורופאים. הסעתי את כסא הגלגלים במסדרונות ארוכים שטופי אורות ניאון. אף שלא אמרתי דבר, היה לי קשה וכבד באותם רגעים, אני מודה. אך עתה, כשאינך עוד המשא אינו קל יותר, נהפוך הוא, המשא הכבד העתיק את עצמו לליבי, באופן תמידי, לשארית חיי.
    אני יודע שבשנתך האחרונה, היית בודד ומדוכא. ניסיתי לעודד אותך ולהגיע לבקר. ניסיתי לצייר עבורך תמונה אופטימית אך כשלתי. אני יודע שלי יותר קשה לתת לך ללכת מאשר לך עצמך ללכת. אם היית לידי, היית אומר לי – ירון, עזוב, אני אוהב אותך, אבל תן לי ללכת.
    ביום ראשון כשהתראינו בשיחתנו האחרונה בבית החולים, הלוחם שלי ישב במיטתו, רגלו קטועה, מבטו עצוב, עייף ומובס. סירבת לאכול. אגרופיך, אבא, כבר לא נישאו אל על למול העולם. נכנעת.
    אני, הגבתי בדרך היחידה שהכרתי, בדיוק כפי שלימדת אותי – להילחם, לא לוותר, לא להרים ידיים. סירבתי להשלים עם כניעתך. לא הצעתי לך רחמים מכיוון שפחדתי שיגרמו לך לשקוע עוד יותר ויסתמו את הגולל על סיכוייך להיחלץ בחיים ממצבך הקשה וניסיתי בכל מאודי לצייר עבורך עתיד שתוכל להיאחז בו.
    כשראיתי שמילותיי נושרות ממך ולא מחלחלות לחשתי באוזניך שכולנו אוהבים אותך ודורשים בשלומך. נישקתי אותך. ליטפתי ארוכות את שיער ראשך. ללטף את פניך לא נתת, כי מאוד לא אהבת ליטופי פנים למרות שזה לא עצר אותי מלנסות גם הפעם. חילצתי ממך חיוך והסתפקתי בכך.
    קיוויתי בכל ליבי שאתן לך את הכוח למצוא את משאבי הגוף והנפש לעבור גם את המשבר הזה, הרבה יותר למעני מאשר בשבילך. אני יודע היטב, אבא, שקמילה איטית לתהומות הזקנה, במוסדות גריאטריים לא הייתה הולמת ללוחם מפואר שכמותך.
    לא האמנתי שזו שיחתנו האחרונה ודבריי היו קצרים מכפי שהייתי רוצה כי החיים לא מסמנים בעבורנו בטוש זוהר רגעי סיום ופרידה.
    אבא, אדם מהחוץ יחשוב שמתת בגיל צעיר. אך בתלאות האכילה והסוכרת שהעברת את גופך ולא יכולנו להניא אותך מהן, אדם אחר היה מת עשרים שנה קודם. אדם חזק, דור אחר, היו חלק מההסברים העמומים ששמעתי אנשים אומרים לגביך. ספק הסבירו, ספק ניחשו.
    אבא, אהבתי אותך בכל ליבי. גם כשעניתי בחוסר סבלנות ובחוצפה אהבתי אותך וגם כשהתלוננתי אהבתי אותך ורציתי טוב בשבילך. אני יודע שמדי פעם היו לך טענות כלפיי ומודה שחלקן היו מוצדקות. אם חטאתי כלפיך, אני מתנצל וחש חרטה עמוקה.
    אני מכה על ליבי ממש כפי שהכינו ביום כיפור בבית הכנסת, כשנהגת להקניט אותי שאני צריך לדפוק על החזה חזק יותר וצחקת שעניתי שעוצמת המכה כעוצמת החטא. הפעם, מכותיי חזקות ככל שאני יכול לשאת.
    עשיתי מה שיכולתי וקיבלתי החלטות שנראו לי הטובות ביותר לרווחתך תחת הנסיבות הקשות. ניסיתי להביא אותך לחוף מבטחים מבלי לטבוע בעצמי.
    תדע אבא, שלמרות שהרגשת בודד תמיד היית ותמיד תהיה חלק מנשמתי, חלק מבבואת האיש שהפכתי להיות. אני יודע שהייתי צרוב בנשמתך. אהבתך היא חוסני הנפשי.
    חיכית שנים רבות להתאחד עם אביך, הוא סבי, גרשון שקופ, זכרו לברכה, שאהבת אהבת נפש עצומה ומעולם לא פסקת להתאבל עליו ונחמתי היחידה בכך שאני יודע שאתה שוב עמו.
    יום אחד, כשאלך אני לדרכי ואפרד מהעולם, אני בטוח שתעמוד שם, הפעם על שתי רגליך, ותקבל אותי בחיוך מנחם, בידיך העבות והסדוקות באותה אהבה שבה קיבלת אותי בבואי לעולם.
    אוהב ומוקיר אותך לנצח, בנך, ירון שלך.

כיתבו תנחומים על מודעת אבל

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *