נעמי סמילנסקי ז"ל

אבלים: ילדיה: ישראל סמילנסקי ובני ביתו, הלה סמילנסקי ובני ביתה, זאב סמילנסקי ובני ביתו והמטפלת: קמלה בהוסל.
ההלוויה תתקיים ביום ב' ה- 14.03.16, בשעה 15.00, בית עלמין גדרות.
יושבים שבעה בבית המנוחה במושב מישר.

השותפים והחברים בחברת Emza Visual Sense Ltd מנחמים את זאב סמילנסקי על מות אמו.

Share Button

6 תנחומים

  1. לולי

    ויש אשר תתﬠופף החדרה ותתפרץ גם נﬠמי לשמוע קצת. תמיד היא בין ריצה לריצה, תמיד שעתה קצרה, בין מתן שיעור ובין לקיחת שיעור, סמוּקה כולה מהתרגשות, מריצה ומהקור שבחוץ, מוסקה כולה מבית ומחוץ, מלהב-לב וממגע החורף, וקמים ומפנים לה את הכסא היחיד, כראוי לבת יחידה בין בנים, אף כי היא צונחת לה בפאת השמיכה הפרוּשה, כדי להיות שם בצל, לא נראית, לא מורגשת, לא מפרסמת הסמקתה הבוערת בפריחת ורדים צעירים, גם כשהכל מאירים לה ומאירים אותה בעיניהם, עינים חמות ומחממות, וחבקוק הנביא מגביה מצחו, ובלא להמתין עוד לכלום אומר: "חלק שני, אַדג׳יו" – והכל כבר בולמים נשימתם ומכינים נפשם עד מעמקיה, למסע התמוֹגגוּת נאדר, בעינים רוחצות נירגשוּת, אף כי שני זוגות ﬠינים, נתגנבוּ להם אז סחור סחור, ונמצאו עיניהם הבוֹשוֹת נתקלות זו בזו, נפתעות, מתעכבות, ונסות מתעופפות לצדדים ולמעלה, תמיד למעלה, רגישוֹת מאוד, אל שמי קורה, ובקוֹע והגבה משם ולמעלה, הו, הגבה ומעלה, תמיד, הו, אלי הטוב!
    "וניגף אדוני את מצרים" – מנגן חבקוק – "נגוֹף ורפוא…“ – ﬠלה ורדת (לא תמיד בלי חריקות לא נﬠימות, מחוסר ישﬠ לנגן טוב מזה). – אולי זה הדבר: גיאות ושפל. שלﬠולם לא רק קו אחד, אלא הכּל זורם, ﬠולה יורד, טובﬠ וניצל, האין זאת? שאו ﬠינים, ילדים, הביטו סביב, האין זה כך? (צורם לﬠתים צרימה ומתאַזר וממשיך לשאת דברו. הלאה.) הביטו, איפוא, אם אין תמיד אור היום בא לאחר חשכת הלילה, וגם לאחר החשוך שבלילות, אם אין האביב תמיד לאחר החורף? ולא לﬠולם רﬠ. כי מקצה לקצה. כי גלים גלים. ולא לשכוח. הו. אַל-נא, נﬠמי, נסי-נא וחייכי אלינו פה, מוּרכני הראש, שמוטי היד. יחיﬠם יאבד, יﬠקב יאבד, גם חבקוק ממתין לו ﬠוד הפגז התועה ההוא, ואחרים ושונים יﬠשו אולי חיים, אם כה ואם כה, ככל שידם מגﬠת, אם לטוב או למוטב, ייﬠשו חנונים, יהיו מורים או פקידים, יצליחו, ירהטו להם בית גם יﬠשו פרי. ויש גם אולי אפשר אחר? לא כזה דוקא? הנה כאשר הוא שר ﬠתה, בחרדת קודש? שאי אלינו מאור ﬠיניך הדולקות לטוב, כנרות של שבּת, קחי והביטי בנו, איש איש, שאבי אותנו אל הטוב שבאורך; את המחזיקה בארבﬠ פינות הבית: תﬠשי לנו סכר? ותפני אותנו אל האפשר? וכבר הולך ומשתנה, כבר אין כאן רק תפילה, כבר תפילה וגם ראשית ראיית האור, גם תפילה וגם ראשית השינוי ﬠמה, ושומﬠים כﬠת במפורש, "ושבו ﬠד אדוני ונﬠתר להם ורפאם.׳׳ – הה, בואו ונשוּב. מי יודﬠ מה ממתין מﬠבר לפינה הבאה. אם לא ﬠוד מסﬠ אימים. אבל, "וביום ההוא תהיה מסילה“… תהיה. בוודאי, תהיה. והעב הקל לא יהיה מﬠתה אלא אך קישוט בשמים, קישוט ולא שום אות מבשר. ושום רﬠה לא תינשא ﬠל כנפיו. שום זדון לא יוּסתר תחת החיוך שכביכול, הקל. יבוא ﬠב וימוג לו. זה הכל. יבוא ויסﬠ לו. וברכה תהיה בקרב הארץ. אמן. אמן ואמן.

  2. עליזה לינק

    שלם ישראל, הילה וזאב.
    שמעתי היום שאמא שלכם נפטרה, ואני מבקשת לנחם אתכם.
    בשבילכם היא היתה אמא. בשבילי נעמי היתה המורה שלי. ה-מורה שלי. "מורה לחיים", כפי שאומרים היום.
    נעמי לימדה אותי בכיתה ג' (שנהל תשי"א, ככל הנראה) ב"בית חינוך" ברחובות, ברח' הרשנזון. בית החינוך של זרם העובדים, לימים – ממלכתי ב', שכן בחלקו בבניין ביה"ס עצמו, ובחלקו ב"בית סמואל לוין" בחלקו המזרחי של רח' הרשנזון, קרוב לרח' הרצל. הכיתה שלנו היתה שם, בבית סמואל לוין.
    ושם נעמי לימדה אותנו לאהוב ללמוד, ולאהוב לכתוב בכתיב נכון, ולאהוב את כל פרחי הבר שאת שמותיהם למדנו ממנה, ושלימים לימדתי אותם לילדי ולנכדי. ונעמי לימדה אותנו לשיר ולאהוב את השירים ההם – "פה בארץ חמדת אבות", "העפילו, העפילו", ו"שאו ציונה נס ודגל" ואחרים. ולאהוב את הארץ. אהבתי את נעמי כל כך.
    לימים זכיתי לאהוב ללמוד ממנה עוד – לאהוב אמנות: שבנו ונפגשנו כשלמדתי בגימנסיה (מה פתאום "תיכון דה-שליט"?! הגימנסיה!), והיא היתה שם ספרנית ומורה לאמנות. היא לימדה אמנות בהתלהבות שכזאת, וההתלהבות שלה היתה סוחפת כל כך! תולדות האמנות הפכו לחוויה אחת גדולה. כל פרט, כל עיקרון, כל זוית, כל צבע, כל תמונה, כל פסל, כל דבר באמנות היה כל כך חי ואמיתי ותוסס ומסקרן.
    לימים, היכתה בי שוב עצמת החוויה של הלימוד אצל נעמי כשפגשתי את כל "החברים" האלה משיעורי האמנות, הפעם במוזיאוני העולם: לחפש את פסל אתנה ניקה במעלה המדרגת בלובר, ואכן למצוא אותו שם, בדיוק במקום שנעמי אמרה שהוא נמצא, שם, במעלה המדרגות, עם כל הרוח החיה בקפלי הגלימה…
    נעמי. המורה שלי. ה-מורה שלי.
    לימים פגשתי את נעמי בלוס אנג'לס: אני אשת סטודנט ביו-סי-אל-איי, היא משתלמת בסדנת אמנות. כל כך שמחתי לראות אותה, ולזכות בכבוד הגדול שהיא זכרה בדיוק מי אני ושנענתה להזמנתי לאכול ביחד ארוחת יום שישי בערב בדירת הסטודנטים שלנו.
    נעמי, ה-מורה שלי.
    לימים, כשיזהר נפטר, כתבתי לה מכתב. אבל החלק החשוב ביותר של המכתב היה שכעבור כמה ימים קבלתי ממנה מכתב תשובה. נעמי, נעמי סמילנסקי מורתי. נעמי כתבה לי. נעמי זכרה אותי…
    אני שבה ומבקשת בזה לנחם אתכם, ישראל, הילה וזאב.
    שנים רבות מאוד לא ראיתי אתכם, אבל אתם מה שנשאר אחרי נעמי וחשוב לי שתדעו עד כמה אהבתי ואזכור ואוהב אותה תמיד.
    קבלו את תנחומי.
    מכל הלב,
    עליזה לינק (עליזה מנדל מחבצלת…)

כיתבו תנחומים על מודעת אבל

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

The maximum upload file size: 256 MB. You can upload: image, audio, video, document, spreadsheet, interactive, text, archive, code, other. Links to YouTube, Facebook, Twitter and other services inserted in the comment text will be automatically embedded.