עו"ד אודליה לוי-אטינגר ז"ל

אבלים: בעלה אביעד אטינגר, אמה ניצה לוי; בנותיה יובל, אריאל ועומר; אחיה צהל ורענן לוי, ומשפחות אטינגר וולי (משפחתו של אל"מ מיל. יהודה לוי ז"ל).
ההלוויה תתקיים ביום ד' ה-12.9.12, בשעה 16:30, בית עלמין גדרות.
יושבים שבעה בבית המנוחה, רחוב הדקל 1, עשרת.

יו"ר שדולת הנשים בישראל, חברות ההנהלה, חברות השדולה והצוות מנחמים את המשפחה על מות יקירתה.
המנוחה שימשה כחברת הנהלה ומנהלת מערך האכיפה של השדולה.

שנהב, קונפורטי, שביט עו"ד מנחמים את אביעד והבנות על מות יקירתם.

16 Comments

  1. איריס ושרגא קורן

    אודליה ז"ל ליוותה אותנו כעורכת דין וחברה בשעות קשות, תמכה, חיזקה ונלחמה עבורנו כפי שרק היא ידעה לעשות באגרופי ברזל עטופים במשי.
    נזכור אותה לנצח כחברת אמת ואדם מיוחד ועורכת דין מהמעלה הראשונה.
    יהי זכרה ברוך!

  2. ישראלה רוזן

    כולם היו שם היום ללות את אודליה בדרכה האחרונה, מאות איש עמדו ומחו דימעה ברוח החרישית, משפחה, חברים, תושבי אזור גדרות, עמיתים, לקוחות ומי לא..
    כמה אהבה, הערצה והערכה הביאו האנשים אל המקום האחרון הזה, עמדו כולם והתפעלו מהגבורה שבהתמודדות עם המחלה מהחריצות המדהימה ומאהבת האדם.
    למשפחה היקרה אני שולחת את תנחומי.

    … תהיה נשמתה צרורה בצרור החיים…

  3. ורד לוי-ברזילי

    זה ההספד שכתבתי והקראתי היום בהלוויתה של בת הדוד האהובה שלי, אודליה;

    12 ספטמבר 2012
    הספד לאודליה
    ורד לוי-ברזילי

    אודליה אהובה שלנו

    כל הלילה נאבקתי בעצמי.
    להיפרד ממך? במילים? בקול רם? להספיד אותך? לא בא בחשבון.
    אני לא רוצה. זה כואב מדי. מוחשי מדי. סופי מדי. ואני הרי מבקשת ליהנות עוד מהפריבילגיה המפוקפקת של תקופת הדמדומים שבה אפשר לשהות בתוך הבלתי נתפסות של לכתך. למצות רגעי חסד אחרונים של לקלוט ולא לקלוט. הימים המעורפלים האלה שבהם גופך עזב אותנו אבל נשמתך עוד כאן, איתנו.
    לא, תודה, אמרתי, אני לא רוצה ולא יכולה להספיד אותך. לא מתאים לי. תעזבו אותי בשקט. תנו לי לשקוע למצולת היגון בקצב שלי.
    ואז ראיתי את עינייך, מביטות בי בפליאה, בתימהון אין-קץ. התמיהה ההיא הקבועה שעולה על פנייך לנוכח כל רצון שלי לוותר לעצמי. לעשות איזו הנחה קטנה. לחמוק ממשהו, להתפנק. ושמעתי את קולך. לא בא לך, אה? קשה לך? אין לך חשק? וראיתי את תנועת היד החיננית, האלמותית, הזו שלך, שכמו אומרת לנו: תגידו, מה הבעיה? מה הקטע שלכם? יש תוכנית. כל אחד עושה את שלו. אם צריך, אז עושים. מה לא ברור פה?
    ובושתי ונכלמתי. וישבתי לכתוב לך, אהובה שלי.
    המילים עדיין מחמיצות בפה. והפה כואב. אבל אני אחרוק שיניים ולשון, ואני אחצוב אותן מדם לבי, בשבילך. כי רק את לימדת אותי את הדרך הזאת.
    אבל איך, בשם אלוהים, איך, להספיד את אודליה?
    איך לזקק ולמצות את התמהיל הנדיר הזה שהוא את? איך להעביר למי שלא הכיר את היצור החד פעמי שהוא את?
    ועל מה לדבר קודם?
    על האדם היפה, האנושי, הערכי, החכם, המלא מכל העולמות, המעניק, הנדיב, השמח והמשעשע שאת?
    על החברה – האחות שאת לי? על המסירות והאהבה והמשענת היציבה שאת בחיי ובחיי אמנון? על אינספור השעות שהיינו בהן יחד שהעשירו את חיי וצרובות בי לעד?
    על האשה המופלאה, האחת והיחידה, הפרטנרית האמיתית, בת הזוג הטוטלית שאת לאביעד?
    על האמא הנהדרת שאת ליובל, לאריאל ולעומר, אוהבת ותומכת, מסורה, מטעינה אותן בכל מה שאדם צריך לחיים האלה – וליתר ביטחון, גם לעוד כמה סיבובי חיים?
    על הבת והאחות והדודה ובת הדוד והגיסה שאת לבני המשפחה? ליבת הכור, ציר מרכזי שמניע את השבט כולו, מנוע טורבו 5000 CC שמתניע ומחבר את הכל להכל?
    איך להספיד אותך, אודליה?
    על מה לדבר עכשיו?
    על החברה המדהימה שאת לחברים שלך, תמיד סבלנית, קשובה, באמתחתך תמיד העיצות הכי טובות לכל מצב ולכל שאלה, על הנדיבות, על אהבת הבריות, אהבת האירוח שלך, על חוש ההומור שלך שמפיל את כולנו לארץ שוב ושוב?
    על עורכת הדין השנונה, החדה כתער, החכמה, שמקרקסת פרקליטים משופשפים בעלי שם, צוברת ניצחונות, יוצרת תקדימים, ואיך – בלי התלהמות, בלי הרמת טונים, ללא ארשת החשיבות העצמית המאפיינת כמה מהקולגות המפורסמים שלך. לא את. תמיד עם הכריזמה הסמכותית השקטה הזו, כאילו, בלי מאמץ כלל, כשהכל מחליק לך מהשרוול, בנונשלנטיות ובקלות?
    על הקסם שהטלת בעוברי אורח, שחלפו על פנייך לרגע, ונשבו לעד, לא יכלו עוד להתנתק? לקוחות פוטנציאליים שבאו לרחרח, לגשש, ישבו איתך רבע שעה, הציצו ונפגעו, כבר לא יכלו ללכת. על הדבר הזה שעשית לבני אדם, על הדרך הסודית שבה את נוגעת בהם, שהופכת את כולנו לאוהבייך, ליקירייך, מכרייך ומוקירייך.
    איך להספיד אותך, יקרה שלי?
    אין לקוח שהוא לא חבר. אין חבר שהוא לא לקוח. את משנה חיים של אנשים. אין אחד שחלף בחייך ולא טבעת בו את חותמת מגע הקסם.
    הכל חשוב לך. לכל יש לך זמן. תמיד שותפה, תמיד פעילה, תמיד נכונה לקחת עוד אחריות ומחויבות בכל גוף ואירוע שתכניו יקרים ללבך, תמיד אומרת כן. אף פעם לא חומקת ממשימה.
    על היותך יפה מבפנים ומבחוץ, חפה מכל פוזה, מביטה לכולם בגובה העיניים, לא מתנשאת,לא מצטעצעת, לא מתיפייפת – לעולם אותה אחת, אותה אודליה. מול שופט בבית המשפט העליון ומול העובדת הסיעודית במחלקה האונקולוגית, אותה אודליה. מלאת חמלה, אנושית, אוהבת אדם.
    ועל המחלה?
    על האופן שבו קיבלת את הבשורה, ועל איך שהתנהלת איתה עשר שנים? מהרגע הראשון ועד הרגע האחרון, לא השתנה דבר. לוחמת אמיצה. הישרת מבט אל המחלה הארורה, ואמרת לה: את לא מרשימה אותי. את מיותרת. את לא תנהלי את חיי ולא אותי. אני אחיה ואני אחיה טוב.
    וכך עשית. פעם אחת לא נפלת למלכודת הרחמים העצמיים. מעולם לא שמעתי אותך מקוננת על מר גורלך. לא אמרת – למה זה קרה לי? למה זה מגיע לי? או שאר התבטאויות אנושיות מובנות שרק טבעי שבני אדם יגידו במצב הזה.
    לא את.
    צחקת למחלה בפרצוף, באומץ לב בלתי נתפס והמשכת לחיות, ואף העלית להילוך גבוה יותר. מה לא עשית: – לאן לא נסעת; כמה שעות עבדת; כמה שירים שרת; כמה ריקודים רקדת; כמה צחוקים צחקת; כמה בילויים בילית; כמה כדורים הקפצת במקביל. התנפלת על החיים בעוצמה ובתאווה כפולה ומכופלת.
    והמחלה? התבלבלה לגמרי. היא היתה מופתעת, נתפסה בלתי מוכנה, וקפאה לכמה שנים טובות. תודה לאל, כך קיבלנו אותך במתנה לעוד עשר שנים.
    על האופן הלא ייאמן שבו נלחמת, כמו לביאה עד הרגע האחרון?
    על ההנחיות הברורות שנתת לאביעד שלא מש ממך לרגע אחד יומם ולילה במשך חודשים: – מ.ל.ח.מ.ה. עד הסוף. שום חומרי חסד. סימנת לנו עם היד, בתנועה נמרצת וכעוסה, לא, תודה. מעדיפה לסבול, כן. מעדיפה להיות בהכרה, כן. מעדיפה להיצמד לתקווה של חצי אחוז סיכוי, כן. כי "חצי אחוז סיכוי זה מאה אחוז בשבילך". לא להרים ידיים. אף פעם. מדמדומי ההכרה האחרונים שלך, לפני שלושה ימים, עוד הורדת לנו פקודות. לוחמת אמיצה, קצינה מצטיינת בצבא של אבא יהודה: – "כדור הרדמה? לא תודה. אני לא מוותרת. גם אתם אל תוותרו עלי!".
    פרופסור בלה קאופמן, האונקולוגית שלך, ליוותה אותך כל השנים בהשתאות ובהערצה. השבוע היא אמרה לי שדבר כזה היא פשוט לא ראתה. והיא ליוותה אלפים רבים של נשים חולות סרטן השד.
    את המוהיקנית האחרונה שלה. ככה בלה אמרה.
    את הגיבורה שלנו.
    אז איך להגיד אותך במילים, אודליה?
    כל חיי אני אפופה במילים והיום, אפסותן מתגלית לי ביתר שאת.
    איך לא ליפול לקלישאות?
    את גדולה מהחיים. נכון, אמרו את זה בעבר על אנשים מסוימים. אבל במקרה שלך, זו התמצית הפשוטה. את גדולה מהחיים והמילים קטנות עלייך. החיים קטנים עלייך.
    חיית 45 שנים. נחטפת מאיתנו באמצע, בשיא פריחתך, כשכולנו עוד כל כך זקוקים לך. אבל כל מי שהכיר אותך יודע שחיית מאה ואולי מאתיים שנה. כי את חיית חיים של חמש נשים לפחות. את מה שהספקת לעשות, לחולל, להשיג, ליצור ולהיות, מעט מאוד נשים בעולם שהגיעו לשיבה טובה הספיקו.
    בזה אני מנסה להתנחם.
    בזה ובמה שסיכמנו השבוע את ואני מעל מיטת חולייך בבית החולים:
    אנחנו יחד לנצח. הפרידה היא במישור הפיזי והיא זמנית. אנחנו ניפגש, כמו שקבענו, במרחבי האין-קץ שלך ושלי, ביקומים של אור ואהבה נצחיים, במקום השקט, שבו ירוק ותורכיז נושקים לכחול, הצבעים האהובים ביותר על שתינו.
    ועד אז, נוחי לך, לוחמת אמיצה ועייפה שלנו,
    נוחי בשקט, תחת כנפי השלווה הטובה.

  4. נעמת

    תנועת נעמת מביעה את צערה העמוק ומשתתפת בצער המשפחה, על לכתה בטרם עת של עו"ד אודליה לוי-אטינגר, חברת הנהלת שדולת הנשים, עורכת דין פורצת דרך בתחום זכויות הנשים וקידום השוויון בשוק העבודה.

    אודליה היתה עמיתה וחברה. עורכת דין ומשפטנית מהטובות שבחבורה שרשמה לזכותה לא מעט תקדימים בנושא זכויות עובדות בהריון, הטרדה מינית, שוויון הזדמנויות ועוד. אודליה היתה אחת מאותן נשים מיוחדות שעוררה קונצנזוס מלא, הן ביחס ליכולותיה המקצועיות המרשימות ביותר והן ביחס לאישיותה המיוחדת, לחברות, נועם ההליכות, הרוח הטובה והסולידאריות שפיזרה סביבה בנדיבות רבה.

    אודליה תחסר מאד במערכה על קידום זכויות האישה במדינת ישראל ותחסר באופן אישי לחברותיה בנעמת.

    יהי זיכרה ברוך.
    חברותיה לדרך, הלשכה המשפטית, נעמת

  5. אגליק דן אל

    הלם. אין מילים להביע את הזעזוע בהיוודע לי גודל הלקיחה שנלקחה מאיתנו. למה אודליה? למה אצילת הנפש והלוחמת ההגונה והאמיצה, למה בכלל. את עו"ד אודליה הכרתי מתיקי משפט ודרכם היא התאפיינה בשיתוף פעולה להגיע לחקר האמת, וחקר האמת היה נר לרגליה, עו"ד לוי אטינגר ניחנה ביכולת לשכנע ולהוביל מאבקים שרבים היו נואשים מלהתחיל בם, אבל לא אודליה, אודליה טבעה הלכות משפטיות פורצות דרך, על שמה רשומים לתמיד פיסקי דין נוטפי צדק חברתי והגנה על זכויות נשים מופלות ואוכלוסיות מוחלשות. היית סמל ודוגמא, היית מיוחדת בדרכך לשכנע והאמנת בצדקת לקוחותייך. נקטפת לכולנו, לכל מכרייך ומוקירייך -באמצע החיים, יהי זכרך הטוב ברוך.אמן.

  6. צוות המשרד לוי-אטינגר, בוטון

    זהו ההספד שנכתב על ידי צוות משרד עורכי הדין לוי-אטינגר, בוטון ושות', ואשר נקרא ביום הלוויתה של אודליה:

    מוזר לכתוב מילות פרידה למישהי שאי אפשר להיפרד ממנה…
    אודליה, אנחנו עומדים כאן כולנו יחד וכל אחד מאתנו מרגיש כל כך לבד. בלכתך מאיתנו הותרת חלל עצום אך מנגד את משאירה כל כך הרבה…
    זכינו להכיר ולעבוד עמך, אישה מיוחדת במינה, חזקה ואמיצה! לוחמנית ופורצת דרך, בעלת אישיות משכמה ומעלה, כשהמקצועיות היתה בעיניך מעל לכל, אישיות השזורה בהמון אנושיות, צחוק וציניות שנותרו עימך עד לרגע האחרון.
    החוכמה, השנינות, הכוח, הנתינה והדאגה האינסופית שלך ובעיקר היכולת שלך להיות בשביל כל אחד מאיתנו בכל רגע ורגע בחיים, הנן תכונות מיוחדות שאפיינו אותך ואותן תמיד נזכור ונוקיר.
    האור שקרן ממך מילא כל מקום אליו הגעת, הקסים את הנוכחים וכבש אפילו את העומדים מולך.
    העבודה היומיומית לצידך הייתה כבוד עצום בשבילנו. הנכונות שלך ללמד ולחלוק את הידע הרחב שלך ואת תשוקתך לצדק והגינות, עיצבו את דרכנו המקצועית ואת פני המשפט.
    בהחלט ניתן לומר כי על אף שהדרך עודנה ארוכה, אודות לפועלך, אנו חיים כעת בחברה שוויונית יותר.
    עם לכתך, כל אלה יישארו כמורשת אותה הנחלת ואנו מבטחים לך היום לנסות ולהמשיך בה …
    המומים וכואבים עם לכתך בטרם עת, נמשיך את דרכך ונמשיך לחבק את אביעד והבנות.
    אנחנו נפרדים ממך כאן היום, אך בדרכך המופלאה והמיוחדת, את נשארת בלב כל אחד מאיתנו.

    אוהבים,
    צוות המשרד

  7. פרחי רצון (מורנה)

    הכרתי את אודליה דרך היועצת המשפטית של שדולת הנשים לשעבר – עו"ד ציונה קניג – יאיר בסוף שנת 2004. אודליה ייצגה אותי בשלושה משפטים , בשני משפטים זכיתי. למשפט השלישי אני מחכה עדיין לפסק דין – שאת סיכומיו סיימנו ביולי 2009.
    אני לא אשכח את הפגישה הראשונה. אחרי חצי שעה אמרה לי : "בדרך כלל אני נותנת תשובה כעבור שבוע , הפעם אני חורגת ממנהגי" אמרת בביטחון – "אם תרצה או לא תרצה התיק הזה שלי. תראה, זה יהיה קשה כי אנחנו נתבע גופים חזקים כמו הנציבות והמכון הביולוגי אבל האמת איתנו". ראיתי את עיניה הבורקות ואמרתי לה : "איתך אני מוכן לצאת למלחמה".
    ברצוני לציין שהיתה לי הזכות לעבוד יחד עם העוזרות של אודליה – עו"ד שרית רפפורט ולאחר מכן עו"ד מיכל מסורי. ישבנו ימים כלילות ואודליה נתנה לי להרגיש שיחסינו הם מעבר ליחסים בין עו"ד ללקוח. ראיתי איך נלחמה בשבילי כמו לביאה , ולא סתם קראתי לה "המלאך שלי". הרבה הרגישו שנפשותינו היו קשורות האחד בנפשו של השניה.
    זכור לי מקרה אחד במיוחד לאחר דיון בבית דין לעבודה יצאנו לבד לכיוון החניה, זה היה ערב חורפי שלווה בגשם זלעפות, רעמים וברקים. אודליה עצרה באמצע הדרך ואמרה לי : "אני מבטיחה לך שאת המשפט הזה ילמדו בבית ספר למשפטים". לא סתם העיתונות התעניינה במקרה שלי. שלחתי אותם לאודליה והיא ידעה להעביר את המסר והמודעות כפי שרק היא יודעת. לא חיפשה פרסום כי שמה כבר היה ידוע כמו שהדולר נסחר בעולם.
    יום אחד קיבלתי טלפון מאישה שהציגה את עצמה ואמרה לי שהיא מפיקת התכנית "מבט שני" ונושא התכנית הוא – "עדים שנפגעו ע"י מנהלם במקום עבודתם על הטרדות מיניות". המלצתי למפיקה שאודליה תלך לתכנית במקומי וכך היה. לאחר הדיון בטלוויזיה בשידור ישיר התקשרה אלי אודליה ושאלה אותי: "איך הייתי?" השבתי לה : " את תותחית ואני גאה בך מלאכית שלי". והיא בהומור המיוחד שלה אמרה לי: "תודה לך על המונית , הקוסמטיקאית וארוחה בחינם על חשבון התוכנית".
    אודליה , אין יום שאני לא קורא את הסיכומים שכתבתם את ואביעד. סיכומים שרק בהשראה אלוקית יכולים להגיע לרמה שכזאת – כל מי שקרא אותם התפעל מאוצר המילים ודרך הכתיבה , ואפילו שלא היה משפטן – הבין בנקל את העוול שנעשה לי.
    אודליה , כפי שאני מכיר אותך , את לא עוזבת סתם לפני שאת מסיימת. הבטחת לי לחגוג אחרי פסק הדין שמאוד היה חשוב לך אבל אני מבין שקרה משהו דרמתי למעלה ולכן הזעיקו אותך כי אמרו שרק את יכולה לפתור זאת.
    אודליה, יש לי רק בקשה קטנה ממך , תבואי לבקר אצלי מדי פעם בחלומות – תספרי לי מה קורה איתך. כרגע יהיה לך קשה לתפוס אותי. אני כל הזמן בוכה, ובלילה הדמעות לא נותנות לעיניים להיסגר.

    נכתב ע"י פרחי רצון (מורנה)

    • דקלה

      תנחומים.גם עכשיו כשאני כותבת אני נרגשת ובוכה.הכרתי את האשה המופלאה הזאת בצד שני של מתרס הבריאות.היא המטופלת ואני האחות המטפלת.נוצר קליק מידי והשיחות לא היו דוקא על חולי .זוכרת שהבאתי לה את הספר "עזרה"ואודליה אמרה שזה בדיוק הספר שמתאים לה ולעיסוקיה כעו"ד וכאישה שזכויות והעצמת נשים חשובות לה.אודליה בדרכה תמיד אמרה =רק אופטימיות ולראות את החיובי.זכות גדולה לי שזכיתי להכירה.מאחלת לאביעד ולבנות שיאזרו כח .אהבתיה.

    • מיכל מסורי, עו"ד

      אודליה היקרה!

      לבסוף גם בתיק הזה ניצחת ובגדול
      אני מקווה שאת רואה את הכל מלמעלה…

      אוהבת,
      מיכל מסורי, עו"ד

  8. רומינה מאיר-רפה

    אני מתקשה להאמין.
    רק אתמול, כמו במקרים רבים קודמים בעשור האחרון, המלצתי לחברה לפנות אלייך – אודליה, עורכת דין מדהימה, אך לצד זאת, בן אדם.
    הכרנו לפני כעשור. אני – עורכת דין צעירה בתחילת דרכי, ואת – עורכת דין ותיקה ומנוסה, אשר עובדת לצד בעלה ואוהבת את אשר היא עושה. זה היה אמנם תיק רווי אמוציות, אך עדיין נותרת בן אדם, כן, הגון ובעיקר מלא רגישות.
    לא נותרנו בקשר, ולכן אינני יודעת אם ידעת את תחושתי אז.
    לכן, בדיעבד, מאוחר מדי ואולי יהיה בכך נחמה לאביעד ולילדייך, אומר כי מאז ועד עתה המשכתי להעריץ את יכולתך, מקצועיותך והגינותך הרבה והיווית עבורי דמות מופת לחיקוי. דמות מופת יחידה בכל שנות עיסוקי במקצוע.
    לכן, בכל פעם שהתבקשתי על ידי מקורביי ומכריי להמליץ על עו"ד טוב, הגון ומקצוען, ולא פחות חשוב, עו"ד אשר ידע לשמור על זכויותיה של אישה – שמך מייד היה שגור בפי.
    כך היה גם אתמול אחה"צ, כאשר המלצתי לחברה טובה לפנות אלייך, ואף הבטחתי להקדים שיחה עימך, כדי שתסכימי לייצגה אל מול מעסיקיה.
    הבוקר, שלחה לי אותה חברה את הודעת האבלים. אני לא מאמינה כי אינך עוד. זה אובדן גדול למשפחתך היקרה. אך, זהו גם אובדן אדיר לחברה שלנו – חברה, שבמידה רבה, לטעמי, איבדה את דרכה והגינותה.
    את היית עוד אופק של תקווה, כי ישנם עוד אנשים כאלה.

  9. גלי כהן

    אודליה- עוד משהו…

    מה קורה לנו אחרי?
    כל מה שקורה עכשיו קורה יחד איתך.
    כל עצב עלייך הוא עצב עלי- בלעדייך.
    קוראת הודעות ממך, מרגישה לרגעים שאת פה.
    נזכרת שלא.
    והרי קורים דברים נפלאים מדי יום, ובכולם יש חור. האין שלך בכל מקום.
    באנשים סביבי, באויר, בגוף. את כל הזמן אינך.
    אולי זו הדרך שלי להיאחז בך. לא להיפרד, לשמור עלייך עוד קצת כמו שלא הצלחתי לפני שעזבת.
    לדבר איתך כל יום. לשאול ולחכות שתשיבי. להרגיש משהו לוחץ חזק ולהבין שזו לא את. זו אני. בלעדייך.
    הדברים שאני חייבת לספר לך נערמים בתוכי. ממלאים, לא מרפים. יש ימים שהם ממלאים את כל המרחב ויש ימים שכל המרחב הזה הוא חלל ענק שבו את חסרה.
    עדיין מוצאת את עצמי אומרת שוב ושוב- זה לא יכול להיות. כמעט כמעט מחכה שיעבור, שיגמר.
    ומתחילה מחדש. כל יום. שומרת אותך אצלי ויוצאת לענייני. ואת איתי, למרות שלא כך היה מעולם. מלווה אותי במבט אוהב, צוחק, ציני, ביקורתי. מבינה מה אני חושבת על אחרים ומנסה לרכך את חוסר הסבלנות שלי אליהם לפעמים. צוחקת עלי. יודעת להגיד מה שצריך. את פשוט שם. כמעט
    ושוב- אוהבת, גלי

  10. ורד לוי-ברזילי

    שיר לאודליה

    בסוף בני המאיה צדקו;
    2012 היא באמת השנה של סוף העולם.
    הם הבהירו לא אחת שמדובר בסוף העולם כפי שהכרנו אותו
    והם ידעו על מה הם מדברים.
    נכון, יש איזה פער קטן בתאריכים:
    הם התבייתו על – 12.12.2012
    ואנחנו על – 11.9.2012
    אבל מה הם כבר חודשיים-שלושה,
    בינינו,
    ובין בני המאיה?
    לא צריכים להיות קטנוניים.
    בגדול, הם הבטיחו והם קיימו
    ולא נוכל להגיד שלא סיפקו את הסחורה –
    זו היתה השנה שבה הגיע סוף העולם כפי שהכרנו אותו.

  11. צוות המשרד

    לא להאמין, אבל חלפה לה כבר שנה, ואנו מרגישים כאילו עזבת אותנו אתמול.

    מבחינתנו, את עדיין חלק בלתי נפרד מהיומיום ואנו חשים את נוכחותך במשרד כל הזמן – אם בחדר הישיבות, בחגיגות ימי הולדת וישיבות משרד, ואם בכל פגישה שאנחנו עורכים עם לקוחות המדברים בשבחך, מעלים זכרונות וסמוכים כי התיק ימשיך להתנהל לפי הדרך והחזון שהתווית לו.
    גם עם לקוחות חדשים, אנו פונים אליך לקבלת השראה ובאופן תדיר מנסים לנהל את ההליך דרך עיניך. לא אחת אנחנו מוצאים את עצמנו חושבים ותוהים "מה אודליה היתה אומרת? מה אודליה היתה כותבת? איך היתה אודליה נלחמת על הצדק".

    בניצוחו של אביעד, אשר עושה את הבלתי יאומן בניהול המשרד, תיקי העבודה ובעיקר מכיל אותנו ואת השיגעונות שלנו, אנחנו מייצגים את המשרד נאמנה תוך שמירה על המוניטין והמעמד שלו ומקיימים את הבטחתנו להמשיך את המורשת שלך – להילחם למען קידום שוויון זכויות נשים בעבודה, מניעת הפלייה מחמת גיל, מניעת הטרדה מינית, שמירה על זכויות בסיסיות של עובדים באשר הם.
    כל זאת, בעוד רוחך משרה על המשרד אווירה משפחתית וחמה כפי שנהגת תמיד וממנפת את היצירתיות והמקצועיות של כל אחד מאתנו, אפילו אלה שלא זכו להכיר אותך.
    תשמחי לדעת כי במהלך השנה האחרונה קיבלנו תיקים חדשים במסגרת מערך האכיפה של שדולת הנשים. וגם – אנחנו ממשיכים לקיים קשרי עבודה הדוקים עם נציבות שוויון הזדמנויות בעבודה.

    יתרה מזאת, תשמחי וודאי לדעת כי במהלך השנה האחרונה, סוף סוף ניתן פסק דין בתיק של פרחי רצון, אותו ניצחת בגדול. עוד הלכה שנרשמה על שמך ושנזקפה לזכותך!

    אודליה יקרה –
    גם בחלוף שנה אנחנו לא נפרדים ממך, את כל הזמן בלבנו, ודרכך ממשיכה ותמשיך להנחות אותנו לעד.

    אוהבים ומתגעגעים,
    צוות המשרד

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

גודל ניתן להעלות image, audio, video, document, spreadsheet, interactive, text, archive, code, other ניתן לשים קישור ליוטיוב Drop file here

 

Back to Top
דילוג לתוכן