צבי זאב ואסתר מלכה זיסק ז"ל

צבי-זאב-זיסקבס"ד,
לזכרם של סבא וסבתא היקרים : צבי זאב ואסתר מלכה זיסק ז"ל
מאת : ישראל זיסק (הנכד)
(נכתב בחודש בחודש סיון תשע"ז, מאי 2017/עדכון חלקי בחודש אייר תשע"ח, מאי 2018)

"חבל על דאבדין ולא משתכחין" ובעברית: חבל על אלה שאבדו ואינם מצויים עוד בינינו.
מוקדש לזכרון עולם ולעילוי נשמות של סבא שלנו היקר צבי זאב הרש וולף וסבתא שלנו היקרה אסתר מלכה
זיסק ז"ל.
בתאריך כ"א אייר, חל יום הזיכרון ה-34 לסבא שלנו ואני מנסה לעלות על הכתב את הזכור לי.
סבא שלנו היקר הרש וולף, תרגום לעברית: צבי זאב, נולד באוסטרו-מוזובייצק שבפולין בשנת תרנ"ו, 1896.
לאביו קראו: שמעון (בייניש אולי שם נוסף ?- לא ניתן לבדוק) ולאמו: חווה.
לסבא רבא שמעון (בייניש) ואשתו חווה היו חמישה ילדים:
1. צבי זאב הרש וולף זיסק – סבא שלנו
2. אריה (נקרא גם הרי) רוס (שם משפחה קודם זיסק) – אין יותר פרטים לגבי ילדים
3. חיינדה (נקראה כנראה גם אנה) זיסק – אין יותר פרטים
4. אתקה זיסק – אין יותר פרטים
5. ציביה רוס – היתה נשואה כנראה פעמיים – היא אמא של אלתר ברוך (ברנד) רוס – אשתו פרימט
לפני כמאה שנה (אינני יודע האם בעקבות מלחמת העולם הראשונה), כל משפחתו של סבא עזבה את פולין.
הפרטים שהצלחתי לאסוף הם :
אריה וציביה החליפו את שם משפחתם מזיסק לרוס. אריה רוס ואשתו ביקרו בארץ בשנת 1962 או 1963 ופגשו
את סבא בתל אביב וגם הצטלמו בתל אביב. אריה רוס נפטר בראשית שנות ה- 80, זמן קצר לפני שסבא נפטר.
לסבא הודיעו רק לאחר זמן, כדי לא לצער את סבא, עקב גילו המבוגר. אני זוכר שסבא ישב "שבעה" כשעה בלבד.
לאחות ציביה היה בן בשם אלתר ז"ל. אלתר היה נשוי לפרימט תבדל"א. הם ביקרו בארץ וגם בבאר שבע ב-1977.
הקשר המועט, שמתקיים כיום, מתבצע באמצעות משפחת יהודית ואלכסנדר ז"ל גרוס מירושלים, שבנם אהרון
נרצח בתאריך כ"ו בתמוז תשמ"ג (1983) בחברון. על שמו: כיכר גרוס בחברון.
יהודית ואלכסנדר ז"ל גרוס הם קרובי משפחה מצד ציביה רוס. הם לא מכירים את ההיסטוריה של שאר
המשפחה. אלכסנדר ז"ל עבד כעורך דין. נפטר בתאריך כ"ט בסיון תשע"ז, והוא בן 74.

בתקופת מלחמת העולם הראשונה, כדי לא להתגייס, סבא הצהיר בפני הרשויות שהוא מבוגר יותר מגילו.
באותה תקופה סבא הכיר את סבתא אסתר מלכה, לבית משפחת פוקשיבה. הם התחתנו במהלך המלחמה.
סבתא אסתר מלכה, ילידת שנת תרנ"ג, 1893, היתה מבוגרת מסבא בארבע שנים.
לאביה של סבתא קראו: יצחק אריה הלוי. שם האמא של סבתא לא ידוע לי. סבתא נולדה כנראה בלבוב שבפולין.
שני אחיה, של סבתא, ניספו בשואה:
1. אברהם פוקשיבה, יליד 1888, נולד בקומורובה שבפולין.
2. טוביה פוקשיבה, יליד 1890, נולד בקומורובה שבפולין. נספה ב-1941, בגיל 51.
את המידע הנ"ל, השגתי דרך אתר של "יד ושם". לפני שלושים שנה, שאלתי את חווצ'ה ז"ל וחיים יבדל"א.
יכול להיות שלסבתא היה אח נוסף בשם דוד. שמי השני הוא דוד.
לסבתא ולסבא נולדו חמישה ילדים (שלוש בנות ושני בנים). הם התגוררו באוסטרו-מוזבייצק, בפולין.
בסמוך לסיום מלחמת העולם הראשונה, בתאריך: ט"ו באב תרע"ח, 1918, נולדה הבת הבכורה: חווצ'ה, שנקראה
על שמה של אמא של סבא. בשנת 1923 נולדה הבת השניה: ברנצ'ה. השם של אמא של סבתא היה כנראה ברוניה
(מהסיבה שאיננו יודעים על שם מי ברנצ'ה).
בתאריך: י"ג בסיון תרפ"ד, 1924, נולדה הבת השלישית: שורצ'ה.
בתאריך: ט' בניסן תרפ"ט, 1929, נולד אבא שלי: משה. ב-א' בכסלו תרצ"ב, 1931, נולד חיים.
במלחמת העולם השנייה, בזכות חוכמתו ותושייתו של סבא צבי זאב, המשפחה ברחה לסיביר שבברית המועצות.
שם במדבר הקפוא בסיביר, בקור של מינוס 40 מעלות צלזיוס מתחת לאפס, הצליחו להינצל מגרמניה הנאצית.
בבית, בהיותנו ילדים שמענו סיפורים רבים על השואה, לדוגמה : לא ניתן היה להשיג מצות לקראת הפסח והם
הסתפקו באכילת תפוחי אדמה רקובים מתחת לקרח, וסבלו מכאבי בטן ושלשולים במשך שבועיים. אבא וחיים
לא ראו בלילה במשך חצי שנה בגלל שלא אכלו בכלל ירקות והיה להם חוסר בוויטמינים.
סבא סיפר שהוא וחיים ייצרו בבית בסנדלריה בלתי חוקית, נעלים לחיילים ודבר זה עזר לפרנסתו. אבא הלך
לשוק למכור את הנעליים. כמה פעמים, המשטרה כמעט תפסה את אבא, אבל אבא רץ מהר ולא נתפס.
חווצ'ה, עבדה במשק בית במשך כל התקופה של המלחמה ולא גרה בבית של סבא. מקום עבודה אחד היה
בית מלון ומקום שני היה בבית של בכיר במפלגה. כך היה לחווצ'ה מקום לישון ובעיקר לאכול .
ברוסיה של תקופת מלחמת העולם השניה, כדי לשרוד, לאכול ולחיות, היה צורך לסחור ב"שוק שחור". על מעשה
זה, נתפסה ברנצ'ה על ידי השלטונות ונשלחה למאסר של שמונה שנים, בכלא הרוסי סובייטי. סבא לא אמר
נואש, כתב מכתבים לשלטונות והתחנן לשחרר את ברנצ'ה. סבא הצליח לעשות את הבלתי יאומן ולשכנע את
השלטונות. לאחר תקופה שברנצ'ה היתה בכלא, היא השתחררה לחופשי.
לאחר מלחמת העולם השניה, בשנת 1945, המשפחה שבה להתגורר בפולין. בביסטז׳יצה ברחוב מיינדזילשנה 10.
הבית של סבא וסבתא היה על הגבול. יום אחד הגיע לביקור אדם בשם יוסף פלדמן (נולד בשנת 1922) שהיה אדם
בודד (עקב כך שרוב משפחתו נספתה בשואה). יוסף התארח בבית של סבא וסבתא ואכל מכל טוב ממאכלי סבתא.
סבא וסבתא הכירו ליוסף את חווצ'ה. החתונה התקיימה בשנת 1945 או 1946. שם כינויו של יוסף היה יוסל.
בתאריך 1 בדצמבר 1946 נולדה הבת הבכורה: חיי שרה או בקיצור שרה. נולדו לאחר מכן: משה, נפתלי ושושנה.
ברנצ'ה התחתנה עם אברהם אורפייג (נולד בשנת 1913). נולדו להם: יעקב, הלינה, יצחק, בני ומתי.
שורצ'ה התחתנה עם שלמה יבלונקה (נולד בשנת 1918). ונולד בנם שרוליק. לאחר פטירת הבעל, שורצ'ה התחתנה
עם אברהם בלדו.
אבא הכיר כעבור שנים בודדות את אמא שלנו היקרה אסתר ז"ל, הבת הבכורה של רחל וזלמן גלבוס ז"ל.
אבא ואמא התחתנו ב- ל"ג בעומר תשי"ג, 1953. החתונה התקיימה בבית של סבתא רחל ז"ל.
ההורים התחתנו צעירים: אמא הייתה בת 17 וחצי ואבא בן 24. כמעט 7 שנים הפרש ביניהם.
היות ולסבתא, אמא של אבא גם קראו אסתר, נוסף לאמא שם נוסף: זלטה, שפירושו בעברית: זהבה.
לכן לאמא קראו : אסתר זלטה. גם לסבתא נוסף שם נוסף: מלכה, לכן לסבתא קראו: אסתר מלכה.
להורי נולדו שלושה ילדים: יצחק, שמעון וישראל.
חיים התחתן עם דבורה ונולד בנם אריה.
בשנת 1957, בגלל האנטישמיות בפולין (עלית גומולקה), החלו במשפחה לעלות לארץ ישראל.
בחודש מרץ 1957, עלו יוסף וחווה פלדמן יחד עם ילדיהם: שרה, משה ונפתלי בטיסה ישירה מפולין לישראל.
הם טסו מהסיבה שחווצ'ה הייתה בהריון מתקדם עם שושנה (טיסה היה ארוע נדיר, מקובל להגיע עם אוניות).
בהגיעם לארץ, משפחת פלדמן עברה לגור בבאר שבע, שבנגב.
כעבור תקופה קצרה משפחת פלדמן עברה לגור ברחוב מנדלסון שבשכונה ב', בבאר שבע.
בחודש מאי 1957, עלו הורי משה ואסתר ז"ל יחד עם בנם התינוק יצחק יבדל"א, בן השנתיים וחצי.
הם הפליגו במשך שלושה שבועות מפולין דרך צרפת ועד לנמל חיפה שבארץ ישראל. משם המשפחה עברה
למעברת חצרים בבאר שבע. משפחת ברנצ'ה ואברהם אורפייג עם ילדיהם (יעקב, הלינה, יצחק, בני ומתי)
עלו בטיסה והגיעו למעברת חצרים, שבבאר שבע, בתאריך ל' אדר ב תשט"ז, 1 במאי 1957. אחרי חודשיים
מגורים במעברת חצרים, משפחת אורפייג עברה למושב חקלאי בשם כפר בן נון, ליד רמלה.
סבא וסבתא, חיים ודבורה המשיכו לגור בפולין. בשנת 1960, עלו ארצה והגיעו לבאר שבע.
בתקופתם הראשונה, הם התגוררו בבית הורי בסמטת נחליאל 86/1. כעבור זמן, סבא וסבתא מקבלים דירת
"רכבת" של עמידר ברחוב צביה המלכה. חיים ודבורה מקבלים דירה ברחוב סמוך, רחוב אלכסנדר ינאי 22/7.
הבית של סבא וסבתא: בית של "עמידר". היה בו סלון, חדר שינה, מטבח קטן, שירותים ומקלחת היו ביחד.
השירותים והמקלחת היו מחוץ לבית. שתי דלתות : דלת מקדימה ודלת אחורית לכיוון השירותים והמקלחת.
חצר קדמית וחצר אחורית. בחצר האחורית הייתה בנויה הסוכה מעץ.
הבית שברחוב צביה המלכה 43/5 היה בקרבת בית הכנסת "קדושי יאסי". סבא היה ממקימי בית כנסת זה.
סבא הקפיד על "מצווה קלה כבחמורה", ללא פשרות. הקפיד ללכת כל יום לכל התפילות ולא עשה הנחות לעצמו.
אני זוכר את סבא בבית הכנסת עם כובע החזנים על ראשו ועם "גרטל" על גופו.
סבא ניגש פעמים רבות לעמוד להתפלל כחזן, בימי חול ובשבת. סבא היה "בעל קורא" (קורא בתורה).
עמדתי ליד סבא וראיתי אותו מתפלל בעל פה, ללא סידור, בהתלהבות ובהתרגשות.
סבא וגם אבא וחיים חבשו כובע קסקט, כמו בפולין (רוב המתפללים חבשו כובע מגבעת, כמו בהונגריה ורומניה).
בשבתות ובחגים סבא לבש ג'קט. בימים נוראים לבש "קיטל".
סבא היה אדם צנוע ומוותר על הכבוד. לדוגמה : רוב המתפללים ישבו בקדמת בית הכנסת. אנחנו ישבנו בצד
היותר מרוחק, קרוב לבימה שקוראים בה את התורה, כדי שנוכל להאזין לקריאה.
יצחק מספר: "סבא עבר לפני התיבה בימים נוראים במושבי הנגב ואני יצחק הלכתי כילד לישון בבית של סבתא,
כדי שסבתא לא תישאר לישון לבד, כשסבא נסע".
סבא היה אדם חזק פיזית יחסית – כאדם מבוגר הלך, ללא מקל, כל שבת משכונה ד לשכונה ה הרחוקה לקרוא
בתורה. עד לשנים האחרונות, סבא הלך ללא מקל ומשקפיים עם מספר לא גדול רק לקריאה!. סבא כמעט לא הלך
לקופת חולים. סבא היה אדם בריא יחסית לאנשים אחרים בני גילו.
בחזור משכונה ה, סבא עצר ונכנס לבית של חווצ'ה ויוסף בשכונה ב. חווצ'ה כיבדה את סבא בדג מלוח
ומאכלים אחרים.
בשנת 1977, בני וחנה אורפייג התחתנו בעיר רמלה. סבא, אריה, שמעון ואני הלכנו ברגל מהבית של סבא עד
לתחנת הרכבת בשכונה ג', מרחק של 2 ק"מ. סבא היה בן 81 והלך את כל הדרך ברגל. לא לקחנו מונית.
כמעט פספסנו את הרכבת. לפני תחנת הרכבת, הגברנו את מהירות ההליכה והספקנו לרכבת לרמלה.
יצחק מספר : כאשר הלכנו עם סבא מבית הכנסת לביתו, סבא היה הולך ראשון, אחריו אבא ולאחר מכן הילדים.
לא היו עוקפים את סבא
סבא היה שר את רוב הזמירות ב"סעודה שלישית", שהתקיימה לאחר תפילת מנחה של שבת. אני זוכר את
השבתות והחגים בבית סבא וסבתא ז"ל. את שולחן השבת ואת הזמירות ששרו, את האוכל הטעים של סבתא.
מלבד התבשילים הרבים נוסח מזרח אירופה שסבתא הכינה, סבתא הייתה אופה עוגות לייקך.
סבתא גידלה את אריה ופינקה אותו במאכלים רבים. סבתא הייתה נותנת כספים לאבא וליצחק מבלי שביקשו
כלל. סבתא תמכה באבא, כי סבתא ידעה שאבא עובד קשה.
סבתא הדליקה נרות שבת במערכת של חמישה פמוטים. פמוט גדול, שני פמוטים בינוניים, שני פמוטים קטנים.
הפמוטים הונחו על מגש. לדעתי, הפמוטים היו מפולין. במוצאי שבת, בזמן ההבדלה החזקתי את הנר דולק.
בחגים : ראש השנה ויום כיפורים, אני זוכר את "המחזורים" הישנים והצהובים, מפולין, מלפני מאה שנה.
בערב ראש השנה, ב"סימנים" שעל השולחן היו נוהגים לאכול תפוח עם דבש, ולומר: "יהי רצון שתחדש עלינו שנה

טובה ומתוקה". גם לאכול ראש של דג. נדמה לי שאמרו: יהי רצון שנהיה לראש ולא לזנב". לא נהגו לומר

סימנים נוספים. כל חגי תשרי אכלנו חלה עם דבש (במקום חלה עם מלח).

בחג הסוכות: הסוכה היתה של עצים ומסמרים, עטופה בשמיכות מסביב. המשפחה ישבה לאור נרות בלבד.

סבא הקפיד לאכול בסוכה בכל החג. יצחק מספר : סבא הקפיד לישון בסוכה.
בחג הפסח – בליל הסדר, סבא קרא את "ההגדה" ותרגם את ההגדה, מילה במילה לאידיש.
ליל הסדר: שמונה פעמים שמענו "קידוש". סבא, יוסף, אבא, חיים, יצחק, אריה, שמעון ואני.
בחול המועד (פסח וסוכות) סבא לא עבד בכלל, כיסה את שתי מכונות התפירה והקפיד גם לא לכתוב.
בשבתות ובחגים, סבא ישב בראש השולחן וסבתא ישבה בקצה השני, של השולחן, קרוב יותר למטבח.
בחג חנוכה – אני זוכר את הדלקת החנוכיה הישנה שהביאו מפולין. את החנוכייה הדליקו על אדן החלון הגדול
בסלון מול רחוב צביה המלכה (לפרסום הנס).
בימים שלפני תשעה באב (ימים בהם אסורים באכילת בשר), סבא אכל אטריות עם חלב.
הקפיד על קיום המצוות. צם את כל הצומות. לא עשה הנחות לעצמו. אף פעם לא הלך לקולנוע ולתאטרון. סבא
לא הכניס אף עיתון או ספר שאינו ספר קודש, גם לא עיתונים חרדים וקרא רק ספרי קודש. כשפנינו את הבית
של סבא, מצאנו רק ספרי קודש ומכתבים רבים שסבא כתב לארצות הברית, לאחיות שלו, לפרימט ולאחיו אריה.
לקראת שבת, וערבי חג סבא טבל במקווה בשכונה ד (ליד בית הכנסת ליוצאי מצרים, מאחורי חנות של פרוספר).
עולמו היה עולם התורה והתפילה. באידיש אומרים "גיא דוונן", בעברית: ללכת להתפלל. התפילה וקיום המצוות
היו כל עולמו של סבא. סבתא הייתה העזר כנגדו. סבתא הייתה חובשת כיסוי ראש. מטפחת ראש.
פרנסתו ותחביבו של סבא היה מקצוע הסנדלרות. סבא היה סנדלר מקצועי. ידע לתקן את כל סוגי הנעליים,
התיקים ומזוודות. גם בנו חיים הי"ו היה סנדלר.
הבית של סבא שימש גם כסנדלריה. סנדלרים רבים מהסביבה באו לביתו והביאו נעליים ותיקים לתיקון.
סבא לקח מחיר סמלי ו"מצחיק", עבור התיקון. ללא שום יחס לזמן העבודה וההשקעה.
סבתא דאגה לסבא, לפעמים היתה מתערבת ומבקשת להעלות את מחיר העבודה.
שולחן האוכל שימש גם כשולחן עבודה. בשולחן הייתה מגירה נפתחת עם כלי עבודה של הסנדלריה.
על שולחן זה, שמשקלו היה כבד, שרו את זמירות שבת ובליל הסדר נערך על שולחן זה, סעודת החג.
לסבא היו שתי מכונות תפירה. מכונה גדולה למזוודות ותיקים ומכונה קטנה לתיקוני נעליים וסנדלים.
בשנותיו הראשונות בארץ, סבא נסע לבקר את חיים גרינבלט מפרדס כ"ץ, ליד בני ברק.
חיים גרינבלט היה ידידו מפולין.
סבא הרבה לדבר באידיש. לעיתים רחוקות דיבר גם פולנית ורוסית. את השפה העברית סבא בקושי ידע.
דברים שסיפרו לסבא והוא חשב שאינם חשובים, סבא הגיב בביטול עם היד ומוסיף אמרה הקשורה באידיש:
"הקניש אין דצ'ייניק". התרגום: אל תדפוק על הקומקום.
יצחק מספר: "סבא היה מתבל את השיחה שלו בפסוקים מלשון קודש. ציטוטים רבים שמעתי מסבא. האידיש
של סבא ושל סבתא היתה מתובלת גם במילים בארמית, למשל מה זה משנה- "ואז א נפקא מינה".
סבתא לא ידעה בכלל עברית. סבתא דיברה עם כל בעלי החנויות בשפת האידיש. גם בעלי חנויות מעדות המזרח
ידעו בזמנו לדבר בשפת האידיש.
לסבא היה חוש הומור. לא פעם ראיתי אותו צוחק ומחייך כאשר הוא בסביבת אנשים. גם לסבתא היה
חוש הומור. כאשר שאלו את סבתא: "האם היא שמעה תקיעת שופר?", סבתא השיבה שהיא שומעת מהבית.
אמא שלנו ז"ל לא קראה לסבא ז"ל בשמו הפרטי. אמא הייתה פונה אל סבא ואומרת באידיש: "שוור"
שפירושו בעברית: "חמי" או "מחותני".
בחתונות של הנכדים הגדולים, סבא היה מתכבד בברכות מתחת לחופה.
מסבא ז"ל קיבלתי כמתנת "בר מצווה" את התפילין שבהם אני משתמש ברוך השם עד היום. כמובן שהחלפתי
מספר פעמים את הרצועות.
סבא כתב מכתבים ארוכים ומפורטים, באורך של כמה דפים. סבא כתב מכתבים למשפחה בארצות הברית.
בתגובה, המשפחה מאמריקה שלחה לסבא מתנות. עם פטירת סבא, נפסק הקשר עם המשפחה בארצות הברית.
סבא כתב מכתבים רבים לשורצ'ה שבפולין, גם בתקופות שלא היו קשרים דיפלומטים עם פולין.
יצחק מספר: סבא היה שולח תפוזים לשורצ'ה בפולין, כנראה ששם זה היה מצרך יקר מאד ולא ניתן להשגה.
שרוליק ביקר בארץ בשנת 1974 (כשהיה 27). זכור לי שהוא אכל ענבים וישב במקום שסבתא הייתה יושבת.

כעבור שנים ראיתי תמונה מאותו ביקור. בתמונה שרוליק הצטלם עם שרה ז"ל ליד הבית של דוד חיים יבדל"א

ודבורה ז"ל. שורצ'ה הגיעה לארץ בשנת 1976 (כשהיתה בת 53), עוד בחיים של סבא וסבתא. הגיעה באופן

לא בדיוק חוקי – דרך דנמרק "כתיירת". הביקור מאד שימח את סבא וסבתא, אבא, חיים וגם את יצחק.
יצחק זוכר את הביקור. היה ממש כמו חג בבית של סבא וסבתא. זכור לי ששורצ'ה טיפלה ברגלו של סבא
לאחר שנינשך על ידי הכלבה דנה (של השכנה מימי) בסימטת נחליאל. שורצ'ה חבשה את רגלו הכואבת של סבא.

לאחר מכן, שורצ'ה חזרה לפולין לליגניץ/לגניצה ולא עלתה מיד ארצה, למרות שהיה מאד קשה לחיות בפולין-
היה קושי גדול למצוא בשר כשר וגם לא היה מוהל בפולין. את שרוליק מלו כשהיה יחסית גדול. פעם בכמה שנים
הגיע מוהל לפולין וערך ברית מילה לילדים שנולדו במשך הזמן. בבית של סבא היו על הקיר בסלון תמונות
מלגניצה מהבר מצווה של שרוליק ושל המתפללים הבודדים שנותרו בבית הכנסת בליגניצה.
לאחר פטירתו של סבא ז"ל, אבא שלנו ז"ל המשיך להיות בקשר מכתבים עם שורצ'ה ז"ל .
אני שלחתי לשרוליק גלויות עם נופי הארץ ובמיוחד של ירושלים. כתבתי שאשמח מאד שהם יעלו ארצה.
ב-12 בדצמבר 1991, ללא הודעה מוקדמת, באותו יום הם שלחו הודעה שהם עולים ארצה ובדרך לארץ.
שישה אנשים: שורצ'ה ואברהם בלדו ז"ל, שרוליק, סוניה, יעקב ואסתרקה יבלונקה. אבא היה בהתרגשות רבה.
עלית משפחת יבלונקה יחד עם ההורים המבוגרים, היה בגדר נס. לא האמנתי שהם יעלו ארצה.

אבא עזר בקליטה בארץ של משפחת בלדו-יבלונקה. אבא פתח את ביתו ואירח את המשפחה שבאה מפולין.
ביתו היה עבורם הבית הראשון בארץ. גם בשנת 1960, כאשר סבא, סבתא, חיים ודבורה עלו לארץ, הם גרו

בתחילה בדירה שלנו, בסמטת נחליאל 86/1 ולא במעברה.
סבא אהב את ארץ ישראל- אחיו אריה הציע לסבא לבוא לארצות הברית. סבא לא רצה לשמוע על כך, למרות
שהיתה לסבא משפחה גדולה שם, של אחיו ואחיותיו.
בבית של סבא וסבתא לא זרקו לחם. בכניסה הקדמית של הבית הייתה ריצפת בטון. סבא וסבתא זרקו
שאריות של לחם לציפורים. ברצפת הבטון היה שקע קטן למים, לציפורים.
לסבא היה שכן בשם אהרון שהיה מספרד. אהרון ורעייתו היו שכנים טובים לסבא. דאגו והתעניינו בשלומו.
סבתא אסתר מלכה הלכה לעולמה בתאריך : ט"ו בשבט תשל"ז, 1977, בגיל 84.
בשנים שלאחר מכן חיים טיפל במסירות רבה בסבא. חיים, בישל, כיבס ודאג לכל מחסורו. חיים למד לבשל את
כל המאכלים, למרות שלפני כן חיים לא בישל כלל. הבישולים והמאכלים שהכין יצאו טעימים. חיים בהיותו
פועל ב"סולל בונה", מידי יום שישי קנה חלה מתוקה ממאפיה בעיר העתיקה. את החלה אכלו בסעודת ליל שבת.
באביב תשמ"ד, 1984, בשעת בוקר מוקדמת סבא הלך כדרכו לתפילת שחרית. בדרכו לבית הכנסת,
סבא נפל על המדרכה, ליד הבית של דוד חיים ולא התאושש. כעבור תקופה קצרה של אישפוז, בבית החולים
"סורוקה", סבא הלך לעולמו בתאריך : כ"א באייר תשמ"ד, 1984, בגיל 88.
בהלוויה הספיד את סבא (בחצר בית הכנסת "קדושי יאסי") הרב יצחק וייספיש לבנון זצ"ל במילים נרגשות.
הרב לבנון סיפר על עברו של סבא בתקופת השואה, בסיביר ועל הישרדות משפחתו. זאת אמר הרב באידיש.
סבא וסבתא נטמנו בבית העלמין הישן של באר שבע. סבא וסבתא היו מעמודי התווך של המשפחה וליכדו אותנו.
על המצבה של סבא ז"ל, מודבק לוח אבן בצורת ספר ובו כתוב "זכרך לא ימוש מאיתנו לעד".
שמות במשפחה :
יצחק ואריה – נקראים על שם אבא של סבתא ז"ל – אבא של סבתא היה לוי. יצחק אריה הלוי.
שמעון – נקרא על שם אבא של סבא ז"ל.
אסתריקה יבלונקה – נקראת על שמה של סבתא ז"ל.
צביקה הבן של יצחק, טהר אהרון צבי הבן שלי, אופיר צבי זאב הבן של אריה, מתן צבי הבן של שרה
– נקראים על שם סבא ז"ל.

אני נוהג לתת תשומת לב לקרובי המשפחה שהלכו לעולמם. בערב יום הזיכרון, אני שולח הודעות בטלפון

לכל קרוב המשפחה ובנוסח הבא : "הערב יום הזיכרון ל — היקר, כך וכך שנים לפטירתו

יהיה זכרו ברוך, או תנצב"ה"

יצחק ושמעון נוהגים לומר בבית הכנסת בו הם מתפללים, במנחה של שבת "קל מלא רחמים".

אני וגם יצחק נוהגים לומר קדיש.

שמעון מדליק נר נשמה למי שאין מי שידליק.

מנהג יפה ישתרש.

בזכות תרומתו של שמעון שוקמו ושופצו קבריהם של סבא וסבתא. במצבה של סבא הותקנה מחדש דלת
לנר נשמה, לאחר שהדלת הישנה נגנבה. במצבה של סבתא הותקן בית לנר נשמה. המצבות של סבא וסבתא עברו
ליטוש והברקה. כיום ניתן לקרוא את הכתוב על גבי המצבות. יישר כוח לשמעון.

סבא וסבתא היקרים, אנחנו מתגעגעים אליכם מאד.
"תהא נשמתכם צרורה בצרור החיים" אמן. ויהי זכרכם ברוך.

ברצוני להודות לאחיי היקרים יצחק ושמעון וגם לשמחה רוס (קרוב משפחה מארצות הברית שגר בארץ)
שסייעו לי במתן מידע.

Share Button

3 תנחומים

  1. ישראל זיסק

    בס"ד,
    השיר "יום זה מכובד" מתוך מזמורי השבת.
    לזכרו של סבא שלי היקר: צבי זאב זיסק זצ"ל מבאר שבע.

    כתובת קישור.
    בביצוע אוריאל רקובסקי
    מעבד ומפיק מוזיקלי – שרון רייז
    הוקלט באולפני "גלים" קריית מלאכי
    ———————
    קורות חייו של סבא שלי:
    נולד בפולין בשנת תרנ"ו (1896),
    לשמעון וחווה ז"ל.
    היה נשוי לאסתר מלכה לבית פוקשיבה.
    יחד עברו שתי מלחמות עולם.
    נולדו להם ברוך השם חמישה ילדים: חווה, ברוניה, שרה, משה וחיים ז"ל
    ויבדל"א נכדים ונינים.
    בתקופת השואה בזכות
    חוכמתם וערנותם של סבא וסבתא ז"ל
    המשפחה ברחה לרוסיה ובכך ניצלה המשפחה.
    בשנת תש"ך(1960) עלו ארצה והתיישבו בבאר שבע.
    סבא עבד לפרנסתו כסנדלר.
    היה יהודי שומר תורה ומצוות.
    הקפיד על מצווה קלה כבחמורה.
    ממתפללי בית הכנסת
    "קדושי יאסי" בה היה
    עובר לפני התיבה
    ובעל קורא בתורה.
    הלך לעולמו בתאריך:
    כ"א באייר תשמ"ד
    והוא בן 88.
    "תהא נשמתו צרורה
    בצרור החיים".
    אמן.
    שבת שלום.
    ישראל זיסק

  2. ישראל זיסק

    בס"ד,
    השיר "יום זה מכובד" מתוך מזמורי השבת.
    לזכרו של סבא שלי היקר: צבי זאב זיסק זצ"ל.

    כתובת קישור.
    בביצוע אוריאל רקובסקי
    מעבד ומפיק מוזיקלי – שרון רייז
    הוקלט באולפני "גלים" קריית מלאכי
    שבת שלום.
    ישראל זיסק

כיתבו תנחומים על מודעת אבל

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

גודל You can upload: image, audio, video, document, spreadsheet, interactive, text, archive, code, other. ניתן לשים קישור ליוטיוב Drop file here