שרה רוזן ז"ל

שרה רוזן זלאהובתנו שרה רוזן הלכה לעולמה בשיבה טובה.
ההלוויה ביום ב' 23.10.2017
אבלים:
ארנון ישראלה רוזן וב"ב
אריאלה וניסן לוינגר-לימור וב"ב

אבלים: ארנון וישראלה רוזן, אריאלה וניסן לוינגר לימור, הנכדים: טל, ליאת, אורי, חגית, איתמר, ארז ואלון, הנינים: אייל, ירדן, לירון, אליה, רותם, איתי, אגם, עילאי, יהלי, גיל, יואב, נעמה, שחר, יותם ואיה.
ההלוויה תתקיים ביום ב' ה- 23.10.17, בשעה 12.30, בית עלמין חוף הכרמל, חיפה.

רונן גינזבורג וחברת דניה סיבוס מנחמים את ארנון רוזן ומשפחתו על מות האם.

6 תנחומים

  1. אורי

    סבתא
    דווקא כשראיתי את התמונה שלך שבחרו לשים במודעת אבל, אז קמת לתחיה. כי בחודשיים האחרונים הספיקה מישהי אחרת להתנחל במקום שלך בזכרון שלי, ולדחוק את הזכרון האמיתי שלך הצידה. אבל התמונה הזו, כשאת יושבת על הכורסה, זקופה, מחייכת, עם שתי השמיכות צמר שסרגת לילדים שיהיו לי מונחות לידך, בצבעים עזים, פתאום הקימה בתוכי את סבתא שלי שאני זוכר ושאני אוהב.
    האמת היא שנפרדתי ממך לפני כחודש. אני זוכר את אותו יום שני, איפשהו בתחיחלת החגים, באתי לבקר אותך בבוקר, יצאתי בצהריים, ואיך שעליתי על כביש החוף התחלתי לבכות. התקשרתי לחבר ובכיתי לו עוד עשרים דקות בטלפון. נרגעתי קצת בחדרה והמשכתי לבכות עד נתניה. אבל מתישהו שם התחלתי להיפרד ממך. וכמו שחגית אמרה לי ודייקה את המחשבות שלי מאוד "אתה לא מבין, אין דבר כזה עולם בלי סבתא שלי, לא קיים דבר כזה".
    הספקתי להגיד לך שאני אוהב אותך. הספקתי לשאול אם יש לך משהו לאמר לי. אם יש משהו שאת כועסת עליי בגינו, או מאוכזבת ממני. טוב ששאלתי וטוב שענית ואיפסת אותי לחיוב. לפני שלושה חודשים באתי לבקר אותך, הבאתי את המחשב הנייד איתי, ובעזרץ גוגל street view יצאנו לטיול רגלי ברחובות ראדום. צילמתי אותנו יושבים בוידאו, וצילמתי בוידאו את המסך, את הטיול שלנו. איך את מוליכה אותי ברחובות ומראה לי את בית המשפחה, את הבנק שסבא שלום ניהל, את המכבסה התעשייתית, מפרטת ומספרת וזוכרת וזוכרת. יצאת לסיפורי צד על השכנות, על הגויים שהיו עושים פרעות בדרך חזרה מהכנסיה, זכרת כל רחוב והתמצאת במרחב יותר טוב ממני בתל אביב. לא הפסקתי להתפעל מהזכרון החריג שלך.
    אחר כך סיפרתי לך שהגעתי מחתונה בקיבוץ משמר העמק בלילה לפני. משמר העמק? שאלת, וישר שלפת שני סיפורים משנות ה- 40, עם שמות, תאריכים, איפה כל אחד נקבר ובאיזו דרך מוזרה הוא מת. לא ידעתי אם להאמין לך מרוב ריבוי הפרטים. זה הזכיר לך שהלכת עם בת-דודתך לשמוע קונצרט של הפילהרמונית באותה תקופה (שנות ה- 40) וציינת את המנצח ואת היצירות שנגנו. כשיצאתי ממך התקשרתי לחתן המתאושש לשאול אותו על נכונות הסיפורים. לקח לו יום לחזור אליי (כי היה צריך לבדוק בעצמו עם זקני הקיבוץ) ולציין שהכל היה מדוייק. לו רק ניכנתי בזכרון כמו שלך.
    ועם לב כמו שלך, זרעת וקצרת, זרעת וקצרת את אהבת הבריות. לא סתם כולנו, נכדייך, קשורים אלייך בעבותות של אהבה. לא סתם כל כך הרבה אנשים שאינם נכדייך קוראים לך סבתא. לקחת כל אחד מאיתנו לטיול בת/בר מצווה. בנערותי זה היה נראה לי מובן מאליו. כשבגרתי הבנתי שממש לא. מי זוכה לפלא כזה? אני לא מצליח לחשוב על חבר אחד שלי שהיה לו טיול כזה עם סבא או סבתא. לא בכדי חזרנו לגור אצלך תקופה בבגרותנו, סביב גיל 20 ומשהו, כל אחד בזמנו שלו. היית לנו עיר מקלט, בית שני.
    כל שישי אחה"צ דיברנו, לפחות. ואת זכרת ושלטת בכל שעשיתי. כשדיברנו לפני שבוע מנית את הסיבות שאת גאה בי – זכרת שמות של חניכים שלי מהשנת שירות שאני כבר שכחתי פעמיים, מקרים ספציפיים שקרו עם עובדות הנקיון שהתנדבתי איתן באוניברסיטה. דיברנו גלויות על הכל. בלי ביקורת, עם הומור בריא, עם מעורבות עמוקה בחיי האחר. איזה פלא ומזל שזכיתי בסבתא ובחברה כזו.
    וכן, זה לא נתפס, שאין יותר. שאין דרך לתקשר, לספר, לשאול, לשמח בהצלחה שלי. אני מסתכל על התמונה הכל כך את הזו, יושבת על הכורסה, מסודרת. משקפיים אופנתיות ושיער עשוי ובגדים טובים בחדר מסודר, מוקפת תמונות מסודרות – כולך אומרת "הכל או כלום". או שנעשה את זה כמו שצריך, בצורה מכובדת, רהוטה וצלולה ולעניין, או שנפסיק, שנחדול. אין באמצע. אין קיום בלי כבוד. אין קיום בלי לכבד. אין טעם, ולא עושים את זה. לא השלמת עם הזדקנותך. כשהתלוננת שקשה לך ללכת (ואת בת 93!) ניסיתי להסביר לך שרוב המטופלים שלי במיון ובפנימית בני 65 ובקושי הולכים, זה לא שינה כלום. עדיין התעקשת להישאר אותו דבר.
    כמה פעמים סיפרת לי את הנרטיב המשפחתי שלך – את חשיבות העליה לארץ, על הערכתך ואהבתך והכרת התודה לסבא נתן, שלא דעכה במשך 40 שנים. 40 שנים!!!! כמה פעמים סיפרת לי שוב ושוב את סיפור הכרותכם בחנות הצילום, ועל הבית בשכונת המעיין, איך אימץ את הורייך כהורים ואיך הכניס אותם לביתכם. איך דוב הלך לפלמ"ח בגיל 16 ולא חזר לחיפה ועוד.
    ואולי יותר מכל אני זוכר שוב ושוב את ההזדהות המוחלטת שלך עם המדינה, עד כדי אובדן זהות עצמית. הייתי מתקשר באמצע השבוע בזמן נסיעה בנגב וכבר ב- "הלו" יודע מה מצב הרוח והבריאות. וכשחששתי שאת מרגישה לא טובה, בגלל איך שנשמעת, אחרי שתי מילים הבנתי שהבעיה היא במדינה. "לא לזה פיללנו" "לא התכוונו שככה זה ייצא", וכאבת, בכאב פיזי ממש, את כאבי המדינה. זה שיגע אותי כל פעם שדיברנו. אני כבר בקושי מעודכן מה קורה, כבר פיתחתי אדישות עבה לכל השחיטות/ בלגן/ מחדל/ רצח/ אונס שהולך כאן, וכשאני מתקשר אלייך את נשמעת כאילו שברת את הירך, ומתברר שזה "רק" הצער על המצב כאן. כמה האמנת במפעל הזה, וכמה הוא היה יקר לליבך, עד כדי הזדהות מוחלטת.
    את חסרה לי כבר חודשיים, וכנראה שתמשיכי לחסור לי עוד זמן רב. תודה שזכיתי בך כל השנים הללו.
    אורי

  2. אורי רוזן

    היי סבתא 8/11/2019

    כן, איכשהו עברה חלפה לה, או דוגרי טסה, עוד שנה.
    אל תשאלי אותי איך זה קרה. שנינו יודעים שמשנה לשנה זה נהיה יותר גרוע, הקצב הזה, ושנינו לא מצאנו איך לשנות את זה… טוב, אולי את כן. מה אני יודע…

    הכל בסדר סבתא, לא, עדיין אין לי חברה, ובינתיים גם לא ילדים. אבל יהיה בסדר, אני מבטיח. אני יודע שאת סומכת עליי כי את תמיד אומרת את זה. מה שלומך?
    אני ממשיך לחשוב עלייך לא מעט. זה כמובן קורה בפיקים, בהפסקות. כל שיחה שיש לי על מבוגרים בכלל, על גריאטריה בפרט, אני נזכר. כל מטופל שמדבר יידיש מזכיר לי את שתי הקללות שאני יודע ביידיש ממך. וזה מעלה אצלי חיוך. כמעט כל תורנות בפנימית-גריאטרית באיכילוב, תורנויות שהפכו לחלק משגרת חיי בשנתיים האחרונות אני נזכר בך, מתפלא, משתומם, שמח, עצוב, וזוכר.

    די מוזר שהלכת. היו שני אנשים שהייתי מדבר איתם קבוע אחה"צ – אמא ואיתך. וכן, חסרה לי השיחה הזו. חסרה לי ההתעניינות הכנה שלך, וחסרה לי יכולת הזכירה המופלאה שלך. איך היית פתאום שולפת סיטואציה דומה שכבר קרתה לי לפני עשור, ואני שכחתי ממנה לגמרי. איך אסוציאציה חופשית – ביקור שלי אצל חבר בקיבוץ X ונחל Y הייתה מזכירה לך משהו שקרה בקיבוץ הזה בשנות ה- 50, את התקופה שאחת הקרובות גרה בקיבוץ השכן ואת רסיס ההיסטוריה הלאומית שקבור בבית העלמין שם. כל פעם נדהמתי מיכולות הסיווג והשליפה החריגות האלה שלך. כשאני מספר לחברים עלייך, על צלילות הדעת והזיכרון הפנטסטי, אני תמיד חושב שאם היית נולדת בזמן ומקום אחר, למשפחה עם יותר אמצעים או בתרבות ותקופה שמקדמות יותר נשים, היית מבלה את חייך באקדמיה, פרופ' רוזן, מלמדת תלמידים לתואר ראשון וכמה מסטרנטים. אבל אף פעם לא הצלחתי לנחש מה היית בוחרת כתחום שלך באקדמיה.

    וכן, אני מאוד מבין שבסופו של דבר נמאס לך ורצית כבר ללכת. רצית להיאסף על אבותייך ובעיקר לאימך, רצית ש- "הוא" יפסיק לשכוח אותך מאחור, התעייפת ממחלות הגוף וביקשת להמשיך הלאה במסע שלך. אני לא כועס על שהשארת אותי לבד בלי החברה שלך, בלי שיחת הטלפון ובלי הסיבה לעלות בדרך פרויד לבקר אותך, אני מבין לגמרי, פשוט מתגעגע.

    אורי

כיתבו תנחומים על מודעת אבל

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *