אביגדור פוסק ז"ל

ההלוויה תתקיים ביום ה' ה- 17.11.16, בשעה 10.00, בית עלמין ירקון שער החסד.
שם האב: קרול.

4 Comments

  1. ד"ר יהודית ארנברג

    צר לי על פטירתו של פרופ' אביגדור פוסק. הכרתי אותו כשהיה המנהל האקדמי של המסלול לאמנות במכללת תלפיות בה אני מלמדת. הוא היה איש אשכולות, רחב אופקים ומעיין של ידע בתולדות האמנות. כמנהל היה הוגן ביותר וידע גם להחמיא על כישורי ההוראה של המרצים. הוא היה מופת לחוקר מעמיק בתולדות אמנות הרנסנס, האמנות היהודית והאמנות הישראלית. יהי זכרו ברוך.

  2. מרים

    פרופסור פוסק היה מורי באוניברסיטה במספר קורסים במסגרת לימוד המוסמך.
    בהיותו משכיל ובעל ידע עצום , הוא תמיד הפתיע ועורר את הערצתי. אך בנוסף לכך התפעלתי מן האופן בו הוא עורך את הרצאותיו: תמיד החל במבוא כללי, פיתח את הנושא באופן מגוון ביותר ותמיד סיים בסיכום קצר…
    הרגשתי נשכרת מהיותי תלמידתו!

  3. שקלרסקי פיוטר

    אכן כן.גם בחיים הפרטיים , אביגדור היה איש מקסים,נפלא, אהבתו לזולת לא ידעה גבולות, תמיד עם הפנים לאחרים,אהב לעזור,היה כותב בימים ובלילות…

  4. ד"ר מרים אור

    אביגדור פוסק ואני – מרים אור ברוך נולדנו באותו שבוע ובאותה שנה- רק במקומות שונים. אביגדור נולד בעיר קרקוב שבפולין ואני בעיר סופיה- בולגריה.
    פגישתנו הראשונה הייתה בארץ בחורף של שנת 1950 באיטליה שבביתו בתל-אביב. היה זה בסמוך לעזיבתי את חברת הנוער הבולגרי בקיבוץ עין- החורש והצטרפותי להורי ואחותי שהתגוררו במעברת סלמה ב'. ביקורי זה אצל אביגדור היווה אצלי השראה והתפעלות למראה ציוריו ורישומיו הנפלאים.

    בידי החזקתי צילום קטן בו צולמתי ליד תפאורה שציירתי למחזהו של אבא קובנר- אותו הציגה חברת הנוער הבולגרי בקיבוץ עין החורש ובכמה קיבוצים אחרים. אחרי שהתבונן בצילום נראה היה בהבעת פניו שאהב את עבודתי ומייד המליץ לי להירשם באותו סטודיו שהוא עצמו נהג להגיע- הסטודיו של אבני ברחוב גורדון פינת דב הוז.

    למרות הקשיים הכלכליים בהם הייתה שרויה משפחתנו- אבי הסכים מיד שארשם ואתפתח בתחום האמנות. אהרון אבני שקיבל את פני בנימוס חשש שבגילי תהיה בעיה לאפשר לי לרשום מודלים בעירום ללא אישור הורי. לכך אביגדור יצא להגנתי שלמרות היותו הוא בעצמו בגילי- הוא התקבל. אך אבני התעקש ואכן, נאלצתי לבקש אישור בכתב מאבי שהסכים לבקשה.

    אכן אני ואביגדור היינו התלמידים הצעירים ביותר של אבני.

    אביגדור שלא הסתפק לצייר בסטודיו של אבני שכנע אותי לצאת לנוף העירוני של תל-אביב ובמיוחד של סמטאות יפו ולצייר סצנות מחיי היום יום ודמויות על עיסוקיהם השונים- בעלי מלאכה לרוב ואנשים ליד דוכני שווקים . הייתי אסירת תודה לאביגדור על הצעתו זו. מאוחר יותר המשכתי לצייר אל מחוץ לנוף העירוני שכלל נופים כפריים, מעברות עולים וטבע על גילויו המופלאים.

    *

    דרכנו נפרדו כשהתגייסתי לצבא. במשך שלוש שנים לא ידעתי היכן נעלם. ואז משפחתי החליטה לשלוח אותי לאיטליה לביקור סבתי בגנואה. שם אחרי פגישתי עם אמנים מקומיים, הצלחתי לכתוב ולשכנע את אבי לאפשר להירשם באקדמיה לאמנויות "בררה" שבמילנו. אמי שהייתה בקשר עם אמו של אביגדור בתל-אביב כתבה לי שאוכל לפגוש אותו במילנו בדיוק באותה אקדמיה. זו הייתה עבורי בשורה משמחת ואכן נפגשתי איתו, והוא שימש לי מדריך נאמן בכל הקשור לסידורים בעיר והתאקלמות שם.

    אביגדור למד במחלקה לעיצוב ותפאורה ואני נרשמתי למחלקה של הפיסול. שעורי תולדות האמנות היו משותפים לכל המחלקות ושם יכולנו להחליף דעות ורעיונות המהווים קורלציה עם בסיס פילוסופי תיאולוגי וספרותי.

    עם סיום הלמודים באקדמיה, שנינו חזרנו לארץ בה לא הייתה עוד מודעות לקידום האמנים, וכל אחד חיפש לעצמו דרך להתפרנס בה. לאביגדור התמזל המזל וקיבל להכין כמה תפאורות, אך מזה לא הייתה אפשרית פרנסה בכבוד לכן פנה כמוני לתחום ההוראה. כאן מתחיל מפנה חדש הן עבורו והן עבורי- כמובן שלכל אחד מאתנו פתרונים שונים ודרכינו התפצלו.

    מיד אחרי תום מלחמת ששת הימים, כשכבר הייתי נשואה עם שני ילדי המקסימים, החלטתי שכדי להתקדם ולקבל משרה ראויה בתפקידי הוראה, עלי להמשיך את למודי האקדמיים ונרשמתי לחוג האמנות באוניברסיטה העברי.

    הרצאותיו המרתקות והאהובות עלי היו של פרופסור משה ברש. לתדהמתי פגשתי שם את אביגדור פוסק, שגם הוא בא לכתוב את עבודות המסטר והדוקטורט. את כישרונותיו גילה משה ברש והעניק לו את הזכות לשמש מדריך בשעורי טכניקות באמנות.

    אביגדור סיים לפני את התארים ולי זה לקח זמן רב יותר בהיותי טרודה עם משפחה וילדים. אחרי קבלת התארים, התקבלתי ללמד באוניברסיטאות חיפה, תל-אביב ובשלוחה של האוניברסיטה העברית.

    כשהתחלתי ללמד באוניברסיטת תל-אביב הופתעתי שוב לפגוש שם את אביגדור פוסק שלימד קורסים בתקופת הרנסנס האיטלקי וכן טכניקות באמנות פגישתנו זו שוב שמחה אותי מאוד ולמדתי להכיר את גדולתו כמורה, וידיעותיו המעמיקות בתולדות האמנות. בינתיים הספיק גם לפרסם כמה ספרים ועשרות מאמרים.

    הזמנים חלפו ויצאנו כל אחד מאתנו לפנסיה והמפגשים בינינו פחתו והותירו עם זאת חלל ריק שהתגעגעתי למלא. טרגדיות משפחתיות פקדו את כל אחד מאתנו. אביגדור איבד את אמו ואת אחותו ואני את אבי שמואל ברוך, את בעלי אברהם ואחר כך את אמי ספרנצה ואת אחותי רוזי. והרע מכל אבדתי את היקר מכל, שכלתי את בני הצעיר רפי.

    שנה לפני כן גמרתי אומר לבקר את אביגדור, צלצלתי אליו והוא שמח להזמין אותי אליו.

    שנה קודם למותו של רפי, סרגתי לו ג'קט חום מקסים, שאותו סירב לקבל בטענה שמידותיו גדולות מדי לטעמו. והנה לקראת ביקורי את אביגדור ארזתי את הסוודר והבאתי לו מתנה, אותה מיד לבש אותו והביע שמחה כמו ילד קטן.

    לא תיארתי לעצמי שזו תהיה פגישתנו האחרונה, מכיוון שניהלנו שיחות טלפון בהן לא גילה לי על מצבו הבריאותי הקשה.

    המשכתי לצלצל אליו אך ללא מענה עד שהתחלתי ממש לדאוג ולשאול מכרים משותפים על הידוע מה עלה בגורלו. גם כאן איש לא ידע מה להגיד לי פרט לכך שידוע להם כי אינו מרגיש בקו הבריאות. חשבתי בלבי שאולי הוא הגיע לאיזה שהוא בית אבות.

    אתמול בלילה- ערב יום כיפור חלמתי בפעם הראשונה על אביגדור והתעוררתי בבהלה. הלכתי למחשב וחיפשתי בגוגל את שמו. התמונה שקיבלתי הותירה אותי בהלם- הייתה זו הודעת אבל מלפני שלוש שנים על מותו של אביגדור.

    הצער שהקיף אותי כתב שורות אלה: " יהי זכרו ברוך".

    – אביגדור ידידי היקר: אזכור אותך תמיד !
    מרים.
    19.9.2018 הוד השרון.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

גודל ניתן להעלות image, audio, video, document, spreadsheet, interactive, text, archive, code, other ניתן לשים קישור ליוטיוב Drop file here

 

Back to Top
דילוג לתוכן