המשפחה אבלה. ההלוויה התקיימה ביום א' ה- 13.03.11. יושבים שבעה בבית המנוח, רחוב בשן 4, רמת השרון.
החברים מבית הספר היסודי, התיכון ושבט "מתנחלים" בני עקיבא, תל אביב, מנחמים את עדינה, ענת, איילת, רמי ומשפחת גרוסמן על מותו.
חברת שירותי בנק אוטומטיים בע"מ מנחמת את עדינה גרוסמן ומשפחתה על מות בעלה.
מבקר המדינה, נציב תלונות הציבור, המנהל הכללי והעובדים במשרד מבקר המדינה מנחמים את איילת גרוסמן והמשפחה על מות אביה.
פני ויורם אלסטר, לאה וגיורא בר שלום, טובה, חגית ועינת זיסקינד, משה וגיא לנדוור, נעמי ועודד פז, שלומה וישראל פינטשוק, רוחלה ויוסי קידרון, לאה ואליעזר קינרייך, אריאלה וישראל קניגר, מוניקה ורלפי שפייר וחמדה ויזהר שפיר מנחמים את עדינה, ענת, איילת, רמי ובני ביתם על מותו.
משפחת וילקר מנחמת את עדינה ומשפחת גרוסמן על מותו.
משפחת רדיקס מרכינה את ראשה לזכרו של חברנו לעבודה אבל.
אהוב על כל עובדי רדיקס, הקרין רוגע ושלווה בסביבתו, נדיב לב, אשר התייחס אל כולנו כאל ילדיו.
מי יתן ולא תדעו עוד צער.
משתתפים באבלכם.
הצטערתי מאד לשמוע. מן השמים תנוחמו.
האֵבֶל על אַבֶּל
(במלאת שלשים למותו)
הכרותינו עם עדינה ואבּל החלה אי-שם באמצע שנות ה-70 של המאה ה-20 ומזה 35 שנים אנחנו שכנים, כמעט דלת ליד דלת.
החל מהרגע הראשון, אַבֶּל היה הרוח החיה בשכונה. הימים ימי ראשית הקיץ, כולם נמצאים הרבה בחוץ, ההיכרות עדין שטחית ואבּל מחליט שמשחקי טניס-שולחן יתרמו רבות לגיבוש השכונתי, מחליט, קונה שולחן והדשא של משפחת גרוסמן משמש לטורנירי טניס-שולחן למבוגרים (שהיו אז ב-35 שנה צעירים יותר) ולצעירים שהיו עדין בגיל בית-הספר ואף פחות.
השנים חולפות, ובהדרגה כל משפחה מכונסת בביתה או בגינתה אבל נוכחותו של אבּל ניכרת בכל. בשל מיקום דירתם של הגרוסמנים לא ניתן להגיע למי מהדיירים מבלי לחלוף על פניה, וכאשר אבּל בחוץ זו הזדמנות טובה שנוצלה ע"י שנינו לחטוף שיחות על הא ודא. מהאורחים שהגיעו אלינו בשנים הראשונות ושאלו אותו עלינו הוא נהג לבקש להשאיר את המתנות אצלו… וכמובן פינת הקקטוסים שאבּל טפח באהבה ובמסירות, במשך שנים, ופריחתם – ביום ובעיקר בלילה – הפכה לו למקור גאווה ולנו למקור הנאה.
אנחנו הגענו לרמת-השרון ממחוזות רחוקים ואבּל (כשהכרנו אותו) שידר – בהופעתו החיצונית – משהו שונה שלקח לנו זמן להתרגל אליו ולהבין שזו רק תחפושת. בחלוף הזמן למדנו להכיר את אבּל במכנסיים קצרים (שמשום מה תמיד נראו קצת גדולים מידי) ובגופיה ש"קצת" הבליטה את מבנה גופו המיוחד. כך, בלי היסוס הוא היה דופק בדלת ונכנס, בודק מה מתבשל, מכבד את עצמו בפרי, מספר קצת חוויות מהטיול האחרון, משתף בדאגתו המתמדת לבריאותו הפרטית ובריאותה ועתידה של המדינה ולא שוכח להתעניין בכל אחד מבני משפחתנו. במהלך הכרותינו הסתבר כי אבּל ואני גדלנו באותו אזור בתל-אביב. אבּל אף פעם לא סלח לחֶבְרֶה מ"השומר הצעיר" משום שהיה משוכנע שהם גנבו לו כדור בעת היותו תלמיד בבי"ס "מוריה". כשהתברר לו שאני לא רק מ"השומר הצעיר" אלא מ"קן-מרכז" שהיה קרוב מאד ל"מוריה" הוא ראה בי את האשם בגניבת הכדור אי שם בין בוגרשוב והמלך ג'ורג'.
אבּל, בוגר "בני עקיבא", פרק עול תורה ומצוות אבל נשאר קשור למסורת ועוד יותר להיסטוריה של עם ישראל וארץ ישראל מה שהביא אותו (בשנים האחרונות) ללימודים ב"מכון אבשלום". שנות הלימוד ב"מכון אבשלום" קרבו אותו מאד אל נופי הארץ ובשיחתנו האחרונה – ימים אחדים לפני מותו – הוא סיפר לי על הנאתו הגדולה מהקורס בתנ"ך השנה.
למרות שנולד וגדל ע"י ככר-דיזנגוף (פעם – מרכז הבילויים של ת"א) הוא לא שכח לרגע את שורשי משפחתו. את אהבתו להונגריה בכלל ולבודפשט בפרט הִרְבָּה לבטא בהזדמנויות רבות וכיאה לאהובה הוא גם הרבה לבקרה.
כשנה אחרי היכרותינו נעזרנו בו בתכנון טיול באירופה. הוא, אז, בס"ה בן 40 אך כבר "איש העולם" שהספיק להיות ולהכיר המון מקומות באירופה ואנחנו – "אסירי ציון" שזו נסיעתנו הראשונה.
מה פירוש נעזרנו? הוא בנה לנו מסלול של 6 ארצות ב-5 שבועות אשר כלל הדרכה, ברמה יומית לאן לנסוע ואיפוא לבקר. ההמלצה היומית שלו "בערב לטייל על שפת הנהר" מלווה אותנו עד היום בעת ביקור בעיר אשר נהר חוצה אותה.
זכיתי לצפות בשתי מצגות גדולות ומרגשות שאבּל הכין בשנים האחרונות. האחת על תולדות משפחתו והשניה על ה"שבט" ב"בני עקיבא". המצגת המשפחתית התאפיינה בקשר עמוק לשרשים ובתשומת הלב שהוקדשה לכל אחד מבני המשפחה. במצגת השניה הוא השכיל לפרוש 70 שנות היסטוריה (יהודית ועולמית) על רקע קורות חייו וחיי חבריו וחברותיו.
מאז מותו הפתאומי של אבּל אני מרבה לחשוב על מושגים אשר מרבים להשתמש בהם במצבים האלו.
אחד מהם הוא כי "פלוני נמצא ללא רוח חיים", בדיוק כפי שאבּל נמצא במיטתו בבוקרו של אותו יום ראשון ארור. פתאום קלטתי כי צמד המלים "רוח חיים" זה בדיוק אַבֶּל!
אבּל אהב את החיים (ובשפה העכשווית – הוא "קרע" את החיים) והדבר בא לידי ביטוי באהבתו לבילויים ולמסעדות, לסְקִי ולנסיעות, למופעים (בארץ ובאירופה), ולפגישות עם חברים (ברחבי העולם) ובכל אלה שיתף את עדינה ובהמשך הדרך גם את הבנות והנכדים.
אבּל גם אהב "לעשות רוח" ואי אפשר היה שלא לחוש בנוכחותו בכל חברה שהיה בה. היה לו קול מיוחד שנשמע למרחוק וצחוק שמח שסחף אחרים.
יכולתו המופלאה להתחבר לאנשים הקנתה לו חברים רבים ומגוונים. נראה כי פסוק כ"ד בפרק י"ח בספר "משלי" שאומר: " אִישׁ רֵעִים, לְהִתְרֹעֵעַ; וְיֵשׁ אֹהֵב, דָּבֵק מֵאָח" מתאר אותו בדייקנות למרות שנכתב לפני 2500 שנה.
חשבתי גם על המושג "אֵבֶל".
ה"אֵבֶל" בתנ"ך (וגם בהלכה היהודית) שמור לבני משפחה מדרגה ראשונה. למשל, על יעקב אבינו נכתב: "… וַיִּקְרַע יַעֲקב שִׂמְלֹתָיו וַיָּשֶׂם שַׂק בְּמָתְנָיו וַיִּתְאַבֵּל עַל־בְּנוֹ יָמִים רַבִּים". שלושת ה"שִינִים" – סימני האבל המובהקים: "שבעה", "שלושים", "שנה" – הם תאריכים בהם נהוג לציין דרגות שונות של אֵבֶל ואזכרה.
האֵבֶל שלי על אַבֶּל הוא תחושת אובדנה הפתאומי של ידידות קרובה בת 35 שנה (כמעט מחצית חיי) והידיעה (שאני מתקשה להסתגל אליה) כי דמותו המיוחדת של אַבֶּל תחסר לי מאד.
יהי זכרו ברוך.
ניסן תשע"א
עודד פז
אבל גרוסמן חבר ילדות (באמצעות אמותינו ההונגריות) ואחר כך בשבט המתנחלים בבני-עקיבא. התגוררנו באותו איזור, הוא ע״י ככר דיזנגוף ואני בדיזנגוף פינת גורדון והתראנו רבות. יום אביבי יפה כשהלכתי עם חברתי הטובה לאה לטייל ברחוב נתקלנו בו וכשחזרנו מלקקות גלידה נתקלנו בו שוב. אמרתי לו ״אבל, זו הפעם שניה היום. פעם שלישית אתה חייב לי גלידה״ במבוכה שאל ״למה גלידה״ עניתי ״כי זה מה שאני אוהבת״ האמת היא שראינו אותו פעם שלישית אותו היום אבל מעבר לכביש. כנראה שפחד שיצטרך לקנות את הגלידה… אבל אני רואה כיום ממקומי בקליפורניה שזה הפך למטבע לשון. אני רואה את ״גב האומה״ וליאור שליין משתמש בזה רבות.
אבל נפלא ויקר, תמיד הצלחת להביא לנו חיוך וחיבה-
עם לב חם ונדיב. נוח בשלום על משכבך ועד כמה שכואב לי הלב על לכתך אני אסירת תודה לאל על שניתן לי להכירך. יהודית סגל-אינסליכט