אלה, כל עוד הנר דולק, ואת כאן וגם אני – יש לי דבר או שנים לומר לך. כמעט 42 שנים שאת מלווה אותי כחמות, ואני מלווה אותך ככלה. 42 שנים זה מספיק זמן בשבי לראות את הבנאדם כמות שהוא. היית פתוחה לקבל את האחר(ת) , אך יחד עם זה מתבוננת סביבך בעין ביקורתית -יחד עם זאת לא התחשבת באופנות מתחלפות, שבאות לבקש ממך אך לחשוב ומה. ספרים שהכול דיברו בהם – היו צריכים לעבור תקופת צינון כדי שתקראי אותם. בתקופת הצינון קרו כמה דברים. אלף, קראת ספרים אחרים, בית, ההתלהבות מהספר האופנתי שככה, גימל, ספר אחר תפש את מקומו של האופנתי. או אז הייתה לך בחירה חופשית האם לקרוא את הספר בכלל, ואיך להגיב עליו. גם אימוץ של אופנת לבוש לא עבר אצלך בלי אדפטציה, שקבעה איך להתאים את הצעקה האחרונה למידות שלך, ולצבעים שלך. על סידור הבית, אפשר לטעון במידה רבה של ביטחון, שהיה לך סרגל בילד-אין בעין. כל רהיט וכל חפץ נוי היה צריך להשתלב עם כל היתר באיזה שהיא צורה. אני רוצה לגלות לך, שילדינו רואים בך 'הכוהנת הגדולה של סידור הבית' ובראייה הזאת נדבקו גם הכלה והחתן, דנית וגונן. אחר כך כל ארוחות השבת וארוחות החג, וימי ההולדת והשמחות שהיו בביתך\ביתכם. את הגעת כאן להישג שאי אפשר להגיע אליו בכלל. את ואורי יד ביד נרתמתם למפגשים המשפחתיים, שידעו צחוקים וגם מתחים והרמות קול, וידעו ויכוחים פוליטיים נוקבים. והייתה אז אפשרות לראות בעיניים שלך את הדאגה, שהוויכוחים עלולים להביא לקרע, והבקשה השקטה 'שאולי כבר די'. אבל ממה שזכור לי, לא הייתה התחשבות רבה מדי בעיניים שלך. יש לי המון דברים לומר רגע לפני שלא תהייה אפשרות. אני אתמקד במה שהכי חשוב לי. אני חושבת שעצבת את דמות החמות מתוך 'כך תראי – ולא תעשי'. החמות שאת חווית לא סבלה אותך, אותך מהבית הפועלי על עקרונותיו וצניעותו. היא הרי רצתה כלה בורגנית, מבית מבוסס, עם מסכה על הפנים 'שהכול יפה וטוב'. אלה עציוני הייתה ההפך מזה. לא שלא היית יפה, ולא שלא היית טובה – רק התעקשת בלי מסכה. ובלי מסכה היא לא הייתה מוכנה. אז היא נלחמה בך, והקשתה עליך, וביקרה אותך ואמללה מאוד. אז החלטת, שאת לא תהיי בשום פנים ואופן כמותה. ולפי דעתי הצלחת בזה. זה לא אומר שהכול היה טוב ויפה, רק שהצלחת לסבול אותי, ואני מודה לך על זה כל זמן שהנר דולק. שלומית
אלה, כל עוד הנר דולק, ואת כאן וגם אני – יש לי דבר או שנים לומר לך. כמעט 42 שנים שאת מלווה אותי כחמות, ואני מלווה אותך ככלה. 42 שנים זה מספיק זמן בשבי לראות את הבנאדם כמות שהוא. היית פתוחה לקבל את האחר(ת) , אך יחד עם זה מתבוננת סביבך בעין ביקורתית -יחד עם זאת לא התחשבת באופנות מתחלפות, שבאות לבקש ממך אך לחשוב ומה. ספרים שהכול דיברו בהם – היו צריכים לעבור תקופת צינון כדי שתקראי אותם. בתקופת הצינון קרו כמה דברים. אלף, קראת ספרים אחרים, בית, ההתלהבות מהספר האופנתי שככה, גימל, ספר אחר תפש את מקומו של האופנתי. או אז הייתה לך בחירה חופשית האם לקרוא את הספר בכלל, ואיך להגיב עליו. גם אימוץ של אופנת לבוש לא עבר אצלך בלי אדפטציה, שקבעה איך להתאים את הצעקה האחרונה למידות שלך, ולצבעים שלך. על סידור הבית, אפשר לטעון במידה רבה של ביטחון, שהיה לך סרגל בילד-אין בעין. כל רהיט וכל חפץ נוי היה צריך להשתלב עם כל היתר באיזה שהיא צורה. אני רוצה לגלות לך, שילדינו רואים בך 'הכוהנת הגדולה של סידור הבית' ובראייה הזאת נדבקו גם הכלה והחתן, דנית וגונן. אחר כך כל ארוחות השבת וארוחות החג, וימי ההולדת והשמחות שהיו בביתך\ביתכם. את הגעת כאן להישג שאי אפשר להגיע אליו בכלל. את ואורי יד ביד נרתמתם למפגשים המשפחתיים, שידעו צחוקים וגם מתחים והרמות קול, וידעו ויכוחים פוליטיים נוקבים. והייתה אז אפשרות לראות בעיניים שלך את הדאגה, שהוויכוחים עלולים להביא לקרע, והבקשה השקטה 'שאולי כבר די'. אבל ממה שזכור לי, לא הייתה התחשבות רבה מדי בעיניים שלך. יש לי המון דברים לומר רגע לפני שלא תהייה אפשרות. אני אתמקד במה שהכי חשוב לי. אני חושבת שעצבת את דמות החמות מתוך 'כך תראי – ולא תעשי'. החמות שאת חווית לא סבלה אותך, אותך מהבית הפועלי על עקרונותיו וצניעותו. היא הרי רצתה כלה בורגנית, מבית מבוסס, עם מסכה על הפנים 'שהכול יפה וטוב'. אלה עציוני הייתה ההפך מזה. לא שלא היית יפה, ולא שלא היית טובה – רק התעקשת בלי מסכה. ובלי מסכה היא לא הייתה מוכנה. אז היא נלחמה בך, והקשתה עליך, וביקרה אותך ואמללה מאוד. אז החלטת, שאת לא תהיי בשום פנים ואופן כמותה. ולפי דעתי הצלחת בזה. זה לא אומר שהכול היה טוב ויפה, רק שהצלחת לסבול אותי, ואני מודה לך על זה כל זמן שהנר דולק. שלומית