עזי סיון ז"ל

אבלים: הילדים: נועה, אהוד ושלומית, הנכדים: רועי, הגר, שירה, גילי, נועם ויולי.
ההלוויה תתקיים ביום ד' ה- 12.07.17, בשעה 16.30, בית עלמין מושב שורש.
יושבים שבעה בבית המשפחה, רחוב אפרתה 15, ירושלים, בין השעות 09.00 – 13.00, 16.00 – 21.00, עד יום ג' ה- 18.07.17.
המנוח היה בנה של שולמית לבית וייסמן.

החברים בחבורת הרוקדים הירושלמית אבלים ומנחמים את נועה, אהוד, שלומית ומשפחת סיון על פטירת יקירם.

עמותת הארכיון והמוזיאון לתאטרון ע"ש ישראל גור (ע"ר) אבלה ומנחמת את המשפחה על מות יקירם, חבר הוועד המנהל וחבר העמותה.

האקדמיה למוסיקה ולמחול ירושלים אבלה ומנחמת את המשפחה על מות יקירם השופט בדימוס, חבר בחבר הנאמנים ובוועדת הביקורת של האקדמיה.

16 Comments

  1. עוזי ברעם

    נועה אהוד ושלומית יקרים
    אתכם באבלכם הכבד על מותו של עזי היקר ז"ל. עוזי היה בוגר ממני ב4 שנים בתנועה המאוחדת. ידעתי את ספור חייו הקשה ועל יכולתו להשיג פסגות בכוחות עצמו. כשהיה מבקר עירית ירושלים נפגשנו תדירות כי אני כאיש פוליטי הייתי קרוב לטדי קולק אבל הערצתי את אומץ לבו של עזי בפרשו את האמת שלו מול העיניים.
    שעה ששמשתי שר פנים בממשלת רבין התיעצתי אתו לא אחת בסוגיות מוניציפליות בהן היה בקיא וחריף.
    זיוה ועזי היו מהזוגות היפים של ירושלים. מותה פגע בו קשות אבל הוא התרומם מההריסות ובנה עצמו מחדש.
    אין ניחומים למות אב אוהב וקרוב לבד הידיעה שרבים וטובים אתכם בצער-בכאב.

    עוזי ברעם

  2. אביטל אפרת

    לנועה, אהוד ושלומית ולילדיכם, נכדיהם של עזי וזיוה
    הוריכם היקרים היו חלק מנוף ילדותנו, חברים נפלאים להורי רות ועזריה אלון. זיוה עם ידי הזהב ונשמה של אמן, עזי החכם השקול והיזם עם אלף הרעיונות. הבית ברחוב אפרתה שהיו בו תמיד ילדים חמודים, יצירות אמנות, מוזיקה ושולחן ערוך. אנשים נדירים וחמים. עזי שהמשיך את החיים לאחר כל הטרגדיות והמשפחה הנפלאה שאתם-
    עצובים בלכתו, כי לא עושים יותר אנשים כמוהו.

    אביטל אפרת ובני משפחת אלון

  3. טל

    בני משפחת סיון, הניחומים על אביכם סיקרנו אותי וכך מצאתי עצמי צופה בסרט שנעשה עליו. אכן, לא עושים יותר אנשים כאלה. אין ספק שזכיתם לחיות עם איש מיוחד, טוב, חיוני וחיובי. תתנחמו בסרטים שהוא השאיר אחריו ובגישתו החיובית לחיים.

  4. אהוד סיון

    אבא
    אני לא מאמין שאני עומד מעל הקבר שלך
    זה פשוט לא נתפס
    היית איש שאהב את החיים והחיים אהבו אותו
    לא איש שקוברים,
    איש חזק, בריא.
    היית בן 84 וכאילו הגעת לגבורות
    אבל אבא אתה הלכת לנו טרם זמנך
    השארת אותנו המומים ויתומים וכואבים
    ההחלטה לעשות את הניתוח ממנו לא התאוששת מגלמת את האופי שלך
    מראה כמה עקשן, החלטי, יודע את הדרך ושלם אתה היית
    אבל יותר מכל היא מראה שהיית צעיר עד הסוף
    אופטימי, מאמין בכוחך וביכולותיך
    עם הווספה נוסע לשוק, ריקודים, חברים, הרצאות, התעמלות.
    בית מוזס בשבילך היה התחלה חדשה וכמו כל דבר שחווית
    התכוונת למצות אותו עד תום
    התגברת על הסרטן – אז היידה – ממשיכים לחיי נצח
    אבל לך יש תכניות ואלהים צוחק
    ואנחנו בוכים, בוכים.
    אבא, לא היו לך חיים קלים
    לגדול עם אמא חד-הורית ועוד בוהמיינית ובחוסר כל
    כבר בכיתה ח' נאלצת להפסיק ללמוד ולהתחיל לעבוד
    אבל כבר שם התגלה איזה ידיים טובות ושום שכל יש לך
    ולימים את מה של למדת אצל חריס הצלם יישמת בחדר החושך שבנית בו פיתחת את כל התמונות של הציורים של אמא (שאתה גם צילמת)
    ואמא היתה זו שבאמת גילתה אותך, האמינה בך וביחד הייתם בלתי מנוצחים
    היא סימנה יעדים וביחד השגתם אותם.
    החל מדברים קטנים כמו ריבת מישמיש (מיהם זכיתי לרכוש גדול של אג'וקים) או כמו ארון ספרים או ספה לסלון (אני זוכר את השבתות שעבדתי לצידך בשיוף לוחות עץ אינסופיים)
    אבל גם דרך יעדים הרבה יותר אמבציוזים כמו מבצע החזרת הבית באפרתה למשפחה (לאחר שהופקע במלחמת העצמאות) ועד בניית בית הקומות בחצר.
    אבא, הרעפת עלינו וילדינו אהבה אינסופית, פירגון ובתמיכה. קיבלת אותנו כמו שאנחנו, רואה את הטוב שבנו, וסולח לטוב פחות. למדנו ממך כל כך הרבה, היית לנו כמו מגדלור
    אהבת הספר, איך היית מקריא לנו את ספרי השירה לילדים ונהנה מהם בעצמך כמו ילד: לובנגולו מלך זולו, איילת בשימשיה כחלכלת והחרוזים של חחנניה רייכמן שלא הפסקת להתלהב מהם. איך מילאת את הבית ספרים יד שניה כי הם פשוט מבקשים שנקרא בהם.
    אהבת הצדק, גם הסמכותיות של שופט וגם המאבקים בתור מבקר המדינה וגם ההתנהלות בבית.
    צניעות, כל הסיפורים על החברים והחברות שלך שהם כלכך חכמים ומיוחדים וכמה אתה נהנה ללמוד מהם.
    ומעל הכל אהבת החיים, כמו שאמא אמרה, אנחנו כאן לזמן כלכך קצר אז עדיף להינות מזה. ואתה בהחלט מימשת.
    אבא, תמשיך את החיים שם למעלה, בשדות הציד הנצחיים, לצידה של אמא אהובתנו.

  5. שירה רוזן

    סבא שלי

    במשך חצי שעה מלמלתי שזה לא הגיוני ושזה לא יכול להיות. צבטתי את עצמי ועדיין לא התעוררתי מהסיוט הזה.

    לא הבנתי למה עברת את הניתוח ואיך לא הקשבת לנו

    אבל אנחנו לא באמת יכולים לדעת למה עשית את זה ואני מאמינה שאם החלטת לעבור את הניתוח כנראה שהייתה לך סיבה טובה, ומה שטוב לך טוב לי.

    ואז נזכרתי בך. אתה המודל לחיקוי שלי. נזכרתי בבישולים שלך ובריקודים, בטוסטוס, באהבה האין סופית, בחכמה, בחוש ההומור שלך, בצחוק שלך, בחיוך,בסקרנות ובקרחת.

    ועכשיו כל מה שאני יכולה לחשוב עליו זה למה בוכים כשעצובים. קראתי וכנראה זה כדי להפיג את המתחים המצטברים.

    ואני חושבת שבוכים כשעצובים כי זה כל מה שנישאר. סבא שלי כבר לא פה והוא לא יחזור, ואני לא יודעת מה לעשות אז אני בוכה.

    אני מתגעגעת אליך סבא, אתה חסר לי.

    אני אוהבת אותך

  6. יובל

    עזי יקר
    אפתח במילים שהיו שמורות עמך תמיד לחברי המשפחה הקרובים, לילדים, ולנכדים, והפכו לבדיחה שאהבנו לצטט: "אני אוהב אותך הכי בעולם, אבל אל תגלה לאף אחד, שלא יקנאו". אני חושב, שהאמירה הזאת אינה סתם אמירה, כי אם היכולת שלך לאהוב כל אחד ולתת לכל אחד את ההרגשה שהוא ורק הוא הכי בעולם – תכונה מאוד ראוייה שהערכתי מאוד. פגשתי אותך לראשונה לפני כמעט 19 שנים. שלומית ואני באנו לירושלים מאילת, אחרי שהחלטנו להתחתן, בערך שבועייים אחרי שהכרנו. בדרך חשבנו איך לספר לכם, וסיכמנו שאני אשאל אתכם מה אתם עושים ביום ששי 11.6 בשעה 1100. זה היה 4 חודשים לפני. כשאמרתם "שום דבר מיוחד, למה?" עניתי "יופי, כי אתם באים לחתונה של שלומית ושלי". כששמעת על ההפתעה שהבת הקטנה שלך הכינה לך עם חבר שהיא בקושי מכירה, נהיית בהתחלה לבן, לבן כמו סיד. הלכת לכורסא שלך בסלון להירגע מספר דקות, ואחר כך חזרת והוצאת את הלימונצ'לו מהפריזר ושתינו כולנו לחיים, ומאותו רגע קיבלת אותי כחלק בלתי נפרד מהמשפחה, ותמיד נתת לי להרגיש אהוב ורצוי, וגם אני מאוד מאוד אוהב אותך וחושב שהיה בינינו קשר ח והדוק. החיבוק החזק שלך תמיד היה שם לכולם, חיבוק עם כל הלב. תמיד הייתה בך אופטימיות ושמחת חיים, וכולם תמיד אהבו להיות במחיצתך, היה טוב ונעים להיות איתך.
    קשה להיפרד, קשה לחשוב ולתפוס שלא תהיה איתנו יותר. אני מתנחם בכך שהסוף היה מהיר ולא סבלת הרבה, וזאת מתנה.
    לפני 10 ימים עוד סיפרת לנו על חוגי ההתעמלות, שאתה מקפיד ללכת אליהם כל יום שעתיים בבית ההורים, שעה ראשונה עם "הצעירים", ונשאר לשעה שנייה עם "המבוגרים". נוסע לסידורים על הווספה, הולך להרצאות, וחזרת גם לרקוד, והתחלת להתאקלם בבית הורים, ולפתח חברויות חדשות… לצערנו כל זה נקטע.
    עזיל'ה, נוח בשלום על משכבך, ליד זיוהל'ה, אהבת חייך, אבל באמת, ואת זה כן אפשר היה להגיד לכולם. זיוה'לה, אותה אהבת כל כך. בכל השנים מאז שהיא נפטרה, זכרת אותה תמיד באהבה גדולה וגעגועים. נוחו לכם ביחד. בעצם, מתוך היכרותי את שניכם, בטח כבר יש לכם איזה פרוייקט חדש שאתם כבר עובדים עליו.
    אוהב, יובל

  7. ורדה בן חור

    עזי יקר,
    הייתי כל כך בטוחה שתחייה עוד הרבה שנים. הגיל שלך היה חסר משמעות בהקשר הזה. בהקשרים אחרים הוא היה מאוד משמעותי: הניסיון הרב שלך כנראה לימד אותך מה באמת חשוב בחיים – יצרת וצחקת וחיבקת , ועכשיו זה פתאום לא כאן.
    הייתי כל כך בטוחה שתשאר כאן עוד הרבה שנים, כך שהרשתי לעצמי לא לפגוש אותך די הרבה זמן. רק פה ושם לחיוך וחיבוק .
    עקשן היית. רצית לעשות עלי ועל עבודתי סרט ואני לא רציתי. ואתה רצית ורצית. והיה סרט.
    יש קטע בסרט שבו סיפרתי שאמא צריכה לשיר לבת השמנה שלה: you are so beautiful כדי שזו תוכל לשמוח בעצמה. אז אתה שרת לי, בקולך שלך על יתרונותיו וחסרונותיו המלאים אהבת אדם וחמלה אנושית.
    תודה שעשית את זה, תודה על ההתעקשות, החיבה, ארוחות דג סלמון ותפוחי אדמה על המרפסת, על ההשראה שנתת לי על מה זה להתבגר בכבוד ובהנאה. סליחה שלא החזרתי מספיק תודה בחייך. חבל לי שהלכת, חבל לי שכאבת, כל כך מצטערת על הכאב הגדול של משפחתך וחבריך.
    אוהבת אותך
    ורדה בן חור.

  8. תמי נמרודי

    נועה, אהוד ושלומית יקרים,
    משתתפת באבלכם הכבד על מותו של אבא.
    הכרתי את אביכם לפני כ-33 שנה, כאשר הייתי המתמחה שלו במשך למעלה משנה, תקופה בה כיהן כשופט בבית משפט השלום בירושלים.
    בדיעבד אני יכולה לומר שזו היתה אחת התקופות השמחות בחיי. כל בוקר הייתי באה עם התרגשות גדולה , ענין וציפיות שלא נכזבו, ללמוד, לשמוע, להפנים…
    הרבה ממי שהייתי כל השנים הנ״ל מבחינה מקצועית, כולל בתקופת כהונתי כשופטת, היה תולדה של אותה תקופה.
    בנוסף הרווחתי מעין אבא נוסף, כאשר במהלך כל השנים מאז הכרותנו התענין , דאג, שמח בהצלחות , פרגן, תמך בעת קשיים , חמל ולימד להסתכל קדימה בתקווה.
    אבא היה גם זה ש״הביא״ אותי לעבוד במכון להשתלמות שופטים, שעה שכיהן כגזבר של המכון, עבודה שגם לה היתה חשיבות גדולה להמשך הדרך.
    ואי אפשר שלא להזכיר את אמא זיוה, שביחס חם ואיכפתי הצטרפה לאבא ב״אימוץ״.
    זוכרת את הארוחות בביתכם, כשבעיקר אבא מבשל ואמא עוזרת, כשדוד ואני עומדים במטבח של הזוג הנפלא הזה ומרגישים בבית.
    איבדתי אתמול מורה וחבר.
    בטוחה שגם לכם זכרונות טובים מאבא ומקווה שעל אף הקושי והגעגועים הם יאירו את דרככם בנקודות זמן שונות בעתיד.

  9. מוני אוליצור (ז"ל)

    שיר לכבוד יומולדת 70 של עזי
    ———————————–
    אני ועזי מכירים חמישים שנה
    מהתקופה שהסוציאליזם עוד לא הייתה מילה גסה.
    שנינו הלכנו להיות חברי קיבוץ
    כי כך עשו כולם וחשבנו שזה נחוץ

    כמדריך בתנועה הדרכתי נוער בראש הנקרה
    ןהדבר היחיד שיכולתי להשוויץ בו באותה התקופה
    היה להביא לביקור את אחותי היפה
    (אך כמובן מנעתי ממנה הכרויות עם חברי הקבוצה)

    אבל ביום שעזי עזב את הקיבוץ
    פגשה אותו זיוה בירושלים, סתם מסתובב בחוץ.
    את שמו של עזי היא כמובן לא ידעה
    אבל הטוסיק החמוד שלו נחרת בזיכרונה

    מסתבר שלעזי היו עוד כמה הישגים,
    אך מאחר והיו פחות בולטים,
    נדרשו מזיוה 3 שנים תמימות
    לפני שהסכימה ללכת איתו לכלולות

    כולנו היינו אז צעירים ויפים,
    אך החיים לא היו לכולם קלים.
    לגור אצל החותנת בחדר בהשכרה
    אינו מתכון מומלץ להתחלה טובה.

    אך עזי עמד בכל המבחנים
    ולמרות הפרובוקציות והקשיים,
    היו היחסים עם החמות
    בתחום הטמפרטורות הנאות.

    בהעדר אמצעים ותעודת בגרות
    בעוד זיוה לומדת בביה"ס לאומנות
    הוטל על עזי לפרנס משפחה
    ולא פלא ששניהם היו אז רזים נורא

    במהרה הגענו עזי ואני למסקנה
    שבלי תעודת בגרות לא נשיג שום מטרה.
    היסטוריה, תנ"ך ועברית עברנו בקלות.
    על ציוני מתמטיקה ואנגלית נדבר בהזדמנות.

    בנתיים עברו זיוה ועזי לתלפיות,
    ובשני חדרים אפשר כבר לעשות מסיבות.
    במטבח היה מקום רק לאדם אחד,
    ומאז עזי התרגל לבשל לבד.

    העולים שגרו עד אז בביתנו בתלפיות
    פינו את הבית תמורת פיצוי נאות,
    ושוב חזרנו כולנו לגור בבית הזכרונות,
    יחד עם נועה מיכל ונירית (ואהוד בתוכניות)

    כשופט שלום ואיש של פשרות
    לא היו לעזי אף פעם בעיות
    תמיד הקפיד עזי לשמור על שלום המשפחה
    וכל שריפה כיבה בעודה באיבה

    את עסקי משפחת סיון ניהל עזי מצוין
    וצאצאיהם לעולם לא יגורו בבית קטן.
    אולם העצה היחידה שקיבלתי אני מ עו"ד סיון:
    "אני יכול להמליץ על עורך דין מצוין"

    לעוזי ישנן הרבה זכויות
    שרק על חלקן אעמוד.
    ראויות לציון זכויותיו בגידול הילדים
    שזכו לטיפוח ואהבה שרק מעטים להם זוכים.

    אך בראש הרשימה לאורך תקופה של 47 שנה
    עזי היה בעל למופת, אוהב ודואג לדוגמא.
    באושר ובחולי, בימים קשים של מחלה,
    מלווה עזי את זיוה באהבה מסירות ועדנה.
    ומכל התרופות והניתוחים,
    היה זה עזי ששמר את זיוה בחיים.

  10. מרימי

    נועה, אהוד ושלומית היקרים
    כותבת לכם שורות אלה בשעת בין-השמשות של ערב שבת, ואף כי איש מאתנו כמדומני איננו דתי, בכל זאת יש משהו "אחר" במועד הזה, לפחות בישראל. אולי כי המציאות הדוהרת של ימי החול עוצרת לרגע ואבק היומיום שוקע מעט. אולי כי זוהי "שעת חסד" כהגדרתה של אמי שבה זכרונות על אנשים אהובים שאינם עמנו עוד, מקבלים, ולו לרגע, את קדמת הבמה. ואולי כי מבחינתי, הזכרונות אודות עזי והאסוציאציות הכרוכות בו, הם בגדר "שעת חסד" אחת מתמשכת ו(כמעט) אינסופית…

    בראש ובראשונה החסד של חום אנושי, שופע ומרוכז שניתך עליך במילת קוד אחת – "מרימ'קלה" – השמורה רק לו, עם חיוך רחב ומאור פנים של ילד (במובן הטוב של המלה). ואין זה משנה אם מלת הקוד הזו והחיוך הזה צצים בגיל 4 או 40 (פלוס) שלי; בעת שמחה או עצב. האפקט של החום האנושי העוטף תמיד היה זהה, ואם בכלל – רק התעצם עם השנים. אחר כך, היתה מגיעה השאלה הרטורית שקסמה מעולם לא פג: "מי חברה שלי?" (או בגרסה ה"מבוגרת" שלה, כשנפגשנו לעתים רחוקות יותר: "את עדיין חברה שלי?!"). מנתצת באחת את כל המחיצות וכמו מוחקת את פערי הזמן הגדלים בין פגישה לפגישה לעת בגרותי. או אז היה מגיע חיבוק "מארץ החיבוקים" – כזה שיש בו שילוב בלתי-אפשרי בין עוצמה לבין רוך. מצליח לגשר על פערי הגובה בשל נמיכות קומתי, מזה, ותמירותו מזה – הוא קצת מתכופף ואני נמתחת על קצות האצבעות. לא חיבוק שובר גרם ו"מקווצ'ץ'" שעניינו להנכיח את המחבק ולהבליט את כוחו, אלא חיבוק שמרוכז במחובקת ומעצים אותה.

    חיבוק שתמיד "מחבר" בחזרה למחוזות החופש המתוקים של ילדותי – אל זכרון או לסטודיו בירושלים; אל ארוחות בלתי נגמרות – לא מחמת כמות המנות, אלא עושר השיח האנושי והצחוקים המתגלגלים שבהן; אל הנגינה הבוקעת מבית-ליליאן; אל חוף הים בטנטורה (דור); אל המכולת של דוד שהיה מקפיד לבצע את החישוב פעמיים – פעם ב"מכונה" (כלשונו) ובפעם באופן מוחי-ידני כדי לוודא ש"המכונה לא טעתה"; ומעל לכל, אל שלווה פשוטה, בלי מאמץ, שלעזי היה חלק גדול בה.

    כן, החסד של הפשטות, במובן הטוב של המלה, מזוהה עד מאוד עם עזי. איים של פשטות מבורכת בתוך מציאות מורכבת ועיתים אף מסוכסכת. קחו למשל את עניין הכנת האוכל בחופשות הקיץ בזכרון. אצל הוריי הנושא של אוכל תמיד היה מורכב. בין אם מחמת עיסוקה של אמי בתזונה, בין אם משום שעם כל אהבתי וגעגועיי אליה אין לכחד שבשלנות לא היתה מעולם הצד החזק שלה, ובין אם משום שבאותה התקופה עיקר ה"בישולים" של אבי התנקזו לרקיחת הפונץ' המיתולוגי של מסיבות החנוכה החורפיות שהתקיימו בבית הוריי. אולם עם עזי בחופשות הקיץ בזכרון, כל המורכבות הזו היתה נעלמת באחת. צריך להכין ארוחת ערב ל- 10 (פלוס) פיות רעבים (חלקם כבר בגיל ההתבגרות), ועוד ב"תנאי השדה" של הצריף (ואח"כ הבית הטרומי)? מבחינת עזי, אין קל ופשוט מזה. אין תאורה בחוץ, ובכל זאת רוצים ליהנות בארוחת הערב מהרוח המלטפת ששמורה לקרירות הנעימה עם רדת החשיכה? עזי כבר יסדר כבל מאריך ומנורה ניידת עם קליפס. צריך לקנות עופות ו"טבעול" לצמחונים, אורז ותבלין קארי ב"קו-אופ"? – הוא כבר "ייתן קפיצה" לשם ועם מדובר ביום שישי, הוא גם "יעבור" ב"ביתן העוגה", ויגניב אלי בהיחבא איזו פרוסת עוגה עוד בצהרי היום, בניגוד ל"כללים", עם חיוך גדול וקריצה קטנה – כמה פשוט, ככה מתוק…. ועוד לא הזכרתי את שלל הפטנטים ליתושים וללכידת עכברים (בצריף הישן), את האבולוציה של הפלטות החשמליות, את טיוב המאווררים הישנים ע"י הסרת המגן החיצוני והפחת רוח חיים חדשה בהם (תרתי משמע)…

    שנים אחר-כך, כשייוודע דבר מחלתה של זיוה, החסד של הפשטות יקבל מימד נוסף, מרשים ורב-עוצמה. זהו הטיפול המסור בה וה"תחזוקה" השוטפת שנדרשה כדי לאפשר לה לחיות חיים איכותיים ומלאים במשך כ-15 שנה. אפילו מנקודת המבט של הוריי, עם כל האופטימיות השופעת שלהם, זו היתה נראית בתחילת הדרך סיטואציה בלתי אפשרית במורכבותה שאינה גזורה למידותיו של בן-אנוש – לא למטופלת ולא למי שאמור לסעוד אותה. אולם באורח פלא, עזי הצליח לפרק לגורמים את המצב המאתגר הזה, שאנשים אחרים בוודאי היו "מרימים ידיים" ואולי אף שוקעים בדיכאון בגינו. מפשט את המורכב והבלתי-עביר, לדבר-מה שניתן להתמודד עמו. בלי "צימע'ס", ובלי לדבר הרבה. משל מדובר היה בעוד גיחה ל"ביתן העוגה" או איזה פטנט למיגור יתושים…

    אולם לא "רק" חסדים של חום אנושי בלתי נדלה ופשטות נדיבה שמתמזגים בזכרונות ילדות מתוקים מדבש מתקשרים לי עם עזי, אלא גם אבחנות אנושיות, מלאות חוכמה, נטולות אגו, ועטויות הומור דק. למשל, האמירה שלו, בתקופה שהיה עוד שופט, שכאשר הוא שומע עמית למקצוע קובע לגבי עצמו כי "בתוך עמו הוא יושב", אזי ברי לו (לעזי) שהאיש מנותק כליל ומצוי עמוק בתוך "מיליה" חברתי מצומצם למדי. כמה יושרה ויכולת להתבונן באופן מפוקח וביקורתי על "קבוצת השיוך" המקצועית, בלי כחל ושרק, יש באמירה זו, בשעה שמרבית הבריות יעשו (כמעט) הכל כדי להפגין את חברותם ב"קבוצת השיוך" המקצועית. או את האמירה ההומוריסטית לאחד מאחיי (כשהלה היה רווק) ש"מצב הזוגיות עומד ביחס ישיר למשך הזמן שלוקח לבעל להבין כי אשתו תמיד צודקת", ומשאותו האח מחה נמרצות על קביעה זו, עזי הישיר אליו מבט ואמר: "חביבי, זה רק מוכיח שאתה עדיין עוד לא בשל"… וכלה בהבנה הספק משועשעת ספק נוקבת כמבקר העירייה שהזזתו הפיזית של משרדו אל מחוץ למתחם העירייה, אינה מבשרת טובות בכל הנוגע לטוהר המידות של העומד בראש העירייה, שלימים אכן יקבל את התואר המפוקפק: ראש הממשלה הראשון בישראל שישב בכלא. את כל אלה עזי ראה והבין זמן רב לפני שדובר על "מלחמת בני האור בבני החושך" בכל הנוגע לשחיתות ציבורית בכלל, ובהקשרה של הפרסונה המדוברת בפרט…

    בינתיים, השמש כבר נוטה ללון בשנית, מבשרת את תחילתו של עוד שבוע חולין. ובין דמעות ובכי חנוק לבין פרצי צחוק או סתם חיוך בזווית הפה לנוכח הזכרונות מעזי שמציפים אותי, עולה בי עכשיו גם שירה של זלדה, "לכל איש יש שם". כוונתי לשיר עצמו, ללא ההקשרים הישראלים הקולקטיביים של ימי הזכרון הממלכתיים עמם הוא מזוהה על פי רוב, כמדומני. כל כך הרבה שמות יש לאדם, כותבת המשוררת – זה שנתנו לו הוריו, זה שנתנו לו שכניו, זה שנתנו לו כתליו, וזה שנתן לו מותו. אבל מה קורה לשמות הללו, על חיתוך הדיבור בו הם נהגו, כשאלה שטבעו אותם אינם בין החיים? על זה היא אינה כותבת. אולי כי הכתיבה על כך כמוה כנגיעה בתהום ובריק של האבל על אדם יקר ואהוב, אשר אין דרך לתווכם במלים. להתפכחות הצורבת שלא באמת ניתן להביעה במלים, כמו זו המקופלת תחת ההבנה כי איש כבר לא יקרא לי "מרימ'קלה", ולא ישאלני מבלי שזה יישמע טרחני או "לא במקום" – "את עדיין חברה שלי?!"

    ובכל זאת, דווקא בשעת הדמדומים הזו, על ספו של שבוע חדש, אני יודעת שגם אם האיש שהשם "מרימ'קלה" מזוהה עמו באופן בלעדי, כבר איננו עמנו עוד – כל הסיבות שבשלם זה היה שם משמעותי עבורי, נותרות על כנן. שגם אם כבר לא אזכה לשמוע את השם הנ"ל נהגה בקול רם, כל הזכרונות שמקופלים בו, ומזוהים בלעדית עם עזי, עודם מפעמים בתוכי. כל שעות החסד של החום האנושי והפשטות הנדיבה, בסגנון הייחודי שלו – עודן מקשטות את חיי, בימי חול ובשבתות כאחד.
    יהי זכרו ברוך
    מרימי

  11. אודט יפה

    משפחת סיון היקרה.
    קיבלתי בצער רב ובתדהמה, את הודעתכם על פטירת עזי ע"ה. זאת על רקע העובדה שלפני כחודש וחצי בלבד, נפגשנו בתיאטרון ירושלים, והוא נראה היה חיוני ונמרץ, כתמיד.
    זכיתי להכיר את עזי, במסגרת עבודה משותפת בלשכת הביקורת בעיריית ירושלים (בין השנים 1991 – 1998).
    עזי ודר' אשר פרידברג ע"ה, יזמו פרויקט התמחות של סטודנטים לביקורת, בלשכת הביקורת בעיריית ירושלים. לשמחתי הרבה, השתתפתי בפרוייקט זה. הייתה זו הזדמנות מיוחדת ללמוד, בצד לימודי הביקורת באקדמיה, את מלאכת הביקורת הלכה למעשה. זכיתי ללמוד מעזי – ממקצועיותו ומאישיותו, כמבקר וכאדם. עזי היה מקצועי, אמיץ – בבחירת נושאים לבדיקה, בהצגת ממצאים משמעותיים – בפני מבוקרים – נבחרי ציבור, עובדים בכירים וזוטרים כאחד. היה רהוט בכתיבה. ידע לתכלל פרטים ביד אומן, ולהציג תמונה כוללת, משמעותית (היה מפשיל שרוולים ועושה "מעשה חייט" כדבריו: גוזר קטעי דוחות, מחבר קטעים שונים, מנתח, כותב ומסיק באופן שנותן תמונה מדויקת ומשמעותית).
    בתקופת כהונתו של עוזי, זכה מוסד הביקורת בעירייה לכבוד ולהערכה, הן מצד מבוקרים בעירייה, הן מצד קולגות – מבקרים ברשויות מקומיות אחרות. בכנסים ובהשתלמויות היו מבקרים מרשויות שונות מתגודדים סביבו, צמאים לשמוע את דבריו.
    עזי היה שנון, חכם, נבון, בעל חוש הומור, אנושי ורגיש לליבם של העובדים.
    שמחה שהיה שותף לארועים אישיים מרגשים בחיי – חתונתי, והריון של בני בכורי.
    מאז סיים שירותו בעירייה, השתדלתי לשמור עמו על קשר. לצערי, אולי לא מספיק. מעת לעת גם נפגשנו בהצגות בתיאטרון ירושלים.
    לפני כחצי שנה סיימתי את שירותי בעיריית ירושלים, וביקשתי לרכז תמונות של מבקרי העירייה, כדי להנציח את פועלם – כמייסדים של מלאכת ביקורת מקצועית ואמיצה. יסודות המשמשים את הצוות הנוכחי, ובוודאי שישמשו את הצוותים העתידיים. במסגרת זו זכיתי להפגש שוב עם עוזי (אם כי באותם ימים הוא הרגיש לא טוב) ובחרנו תמונה שלו. תמונתו ופרטים על משך כהונתו, בצד אלו של מבקרים נוספים – מונצחים בחדר הישיבות בלשכת הביקורת בעיריית ירושלים. שמחה שזכיתי לעשות זאת.
    שמחה שזכיתי להכיר את עזי וללמוד ממנו.
    "איפה ישנם עוד אנשים כמו האיש ההוא…".
    משתתפת בצערכם.
    יהי זכרו ברוך.

  12. שונמית

    משפחת סיון היקרה – אתכם בצערכם.

    את עוזי הכרתי בשורת הרוקדים,
    תמיר, מלא שמחת חיים,
    מתמסר למוסיקה ולקצב.
    תמיד עם חיוך רחב וחיבוק חם
    ובין ריקוד לריקוד החלפנו מילים
    והוא היה אופטימי מפוכח וקצת ציני.
    אדם כלבבי.
    אשרכם שזכיתם לאבא שכזה.
    שונמית

  13. אורית סיון

    עזי, אבא, סבוזי שלי,
    בתחילת השבוע הייתי בהלם מכך שהלכת כך פתאום. אחר כך ניסיתי להבין מה קרה, ואחר כך כעסתי עליך שלא הקשבת ועל עצמי שלא הצלחתי להשפיע ולא נלחמתי מספיק בניתוח.
    עכשיו אני פשוט מתגעגעת אליך, לחיוך ולמילים ורוצה להודות לך. אני רוצה להודות לך על כך שהיית אבא שני בשבילי, ועל כך שהכנסת אותי יחד עם זיוה מהרגע הראשון לחייכם ושאהבת אותי כל כך. תודה על התמיכה ושהיית גאה בי ובכך שהצלחת לשכנע אותי ללכת למסלול אקדמי. תודה על האהבה שהרעפת על הגרי וגילגול והגאווה בילדיך ובכל נכדיך עם כל בחירה. תודה על השמחה והאור שהיו בך כל הזמן ושהעברת לכולם. מבטיחה לעשות הכל כדי לשמור על המשפחה מאוחדת ואוהבת כפי שאתה רוצה.
    אוהבת כל כך
    אורית

  14. נעמי מורג

    על הוויתור

    עזי ערך את נוסחת חוזה הגירושין שלנו.
    כשעלה הרעיון להציע לו את התפקיד המורכב, אמרתי לו שאני לא מוכנה לוותר על החברות רבת השנים שלנו. הוא הבטיח לי שאם ירגיש שיחסינו בסכנה הוא יוותר על התפקיד. מצד אחד שמחתי שהסכים – אני מכירה את עזי וזיוה מיום שהתחלתי לעבוד בסטודיו ״קרפ-סיון״ (ספטמבר 1969). מצד שני – חששתי שכשיכנס לעובי הקורה והקשיים של זוג שנפרד וצריך להפרד כלכלית – אולי לא אוכל לאהוב אותו אחר כך…
    היה לי ברור שהוא יהיה הוגן כלפי שנינו ויפעל בשיקול דעת חסר פניות, עם הגיון בריא ורצון להביא את העניין לכדי סיום טוב במידת האפשר. אבל חששתי מפסיקתו.
    הוא הציע שניפגש שלושתינו אצלם לשיחה ראשונה בנושא – היה לנו מוזר כל כך להפגש ברשמיות שכזאת שכן הרגשנו בני בית אצל הסיוונים. הוא התכונן לשיחה והכין רשימה של מסמכים הדרושים לו לצורך הכנת הנוסחה שממנה נוכל להכין את החוזה. הכל נאמר בנינוחות שאפיינה אותו, בלי מתח, אבל בהחלט בנחרצות הנדרשת מן המעמד.
    יצאנו משם מעודדים על שבחרנו בו לגשר על הפערים בינינו – זה היה מאוד מרגיע וחששותי התפוגגו.
    בסופו של התהליך הארוך נותרה עוד שאלה אחת, שאלה של כסף כמובן, ואני התלבטתי. הרגשתי שלא אוכל לפנות אליו ולבקש עצה כבעבר, בכל הזדמנות שהיה לי צורך, שכן עמדתו כמגשר בינינו לא אפשרה זאת. מה עושים?
    שאלתי את זיוה מה כדאי לעשות. היו לי עוד כמה ״יועצים״ והיה קושי לבחור את הדרך הנכונה, מה גם שמדובר בסכום משמעותי מבחינתי באותם הימים. היא הציעה שתנסה לברר באופן כלשהו אצל עזי אבל חשבתי שלא נכון לעשות זאת.
    לבסוף החלטתי להביא בפניו את הבעיה ושאלתי לדעתו.
    הוא פשוט אמר – תוותרי.
    רווח לי מאוד כי מבחינתי זה היה כבר סגור וחתום ורק חיכיתי לשמוע מאיש חכם את מה שידעתי.
    לימים חשבתי עד כמה נכון היה הוויתור, אף בי אמרו לי שעשיתי שטות – דבקתי בדעתי והיא לא השתנתה עד היום.

    עזי היה האיש של חברתי הטובה, ״אחותי״ הגדולה, זיוה. היו לזיוה ולי אין ספור שעות של שיחות ובהן כמובן גם שיחות ודיונים על בני זוגנו. זיוה ועזי היו מיועדים זה לזו ושניהם ידעו זאת למן הרגע הראשון שבו נפגשו. זוגיות כזאת מעוררת השתאות לנוכח האפשרות להעביר חיים שלמים בשלמות שכזאת. וגם קנאה.
    אני פשוט אהבתי את שניהם ואת החיבור ביניהם.
    היה קל לאהוב אותם.
    הייתה להם התייחסות פשוטה, שיוויונית, לא יומרנית לכל הסובבים אותם. לכן גם קיבלו לעבודה צבעי ערבי מחברון, שצבע את הבית והתידד עם המשפחה עד שהפך בן בית. זיוה אף דאגה שאשתו תתקבל לטיפולי פוריות אצל ד״ר מכבי זלצברגר בבי״ח משגב לדך. ואולם לימים התברר שהיה זה הוא שהניח את מטען הנפץ בכיכר ציון ממנו נהרגו ונפצעו רבים.
    למרות זאת המשיכו זיוה ועזי להעסיק אנשים מחברון מתוך עמדה ברורה שצריך לעזור לאלו שחיים בתנאים כה קשים וללא תקווה.
    הם שימשו מודל לתפיסת עולם שיוויונית, ליברלית, דמוקרטית ובלי להתבלבל – ציונית.
    זיוה חברתי חסרה לי יום יום. תמונותיה על דלת המקרר ואני נזכרת בה פעמים רבות. עזי תמיד היה שם ולא חשבתי שמצב זה ישתנה יום אחד. הוא תמיד היה שם. והנה, בחטף, עזב אותנו מיותמים.
    עוד לא שקע ענן העצב.
    נועה, אהוד ושלומית ובני משפחותיכם – נתאבל על לכתם של אהובינו אבל לא נשקע בדכדוך ובעצבות. לא לכך הם כיוונו.
    נמשיך לחגוג את החיים יום יום – זה מה שלמדתי מזיוה ועזי ועל זה לא נוותר.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

גודל ניתן להעלות image, audio, video, document, spreadsheet, interactive, text, archive, code, other ניתן לשים קישור ליוטיוב Drop file here

 

Back to Top
דילוג לתוכן