בס"ד,
לזכרו של רפאל ברסלר ז"ל
מאת: ישראל זיסק
רפאל ברסלר בן לבלה וישראל, נולד בשנת תר"פ- 1920 בקליש שבפולין.
לאחותו קראו: חנה לאה.
בתקופת השואה עבד בעבודות כפיה במחנה עבודה.
לאחר המלחמה, התחתן עם לאה ז"ל ונולדו להם שני ילדים: בלה(ילידת תש"ח-1948)
ודניאל(יליד תש"י-1950).
בשנת תשי"ז-1957,עלו ארצה באונייה בשם "הרצל"
בהגיעם לארץ, הם ביקשו מנציג הסוכנות ישוב במרכז הארץ ומרוחק מהגבול ולכן הם קיבלו את באר שבע.
תחילה גרו בשכונה ד', בדירת רכבת ליד בית הספר "צאלים"
לאחר מכן עברו לדירת קומות ברחוב עוזיהו המלך.
בהמשך לרחובות: בני אור ושאול טשרניחובסקי שבשכונה ב'.
עבד תחילה כטכנאי בניין וגם עם קבלן צבע.
לאה רעייתו ז"ל עבדה בהנהלת חשבונות במסעדת מוריס בעיר העתיקה.
עם הקמת מרכז גילת בשנת תשכ"ג-1963, פתח חנות לחומרי בנין וצבעים.
בשנת תש"ל-1970 הלכה לעולמה לאה רעייתו האהובה והיא בת 43 בלבד.
הובאה למנוחת עולמים בבית העלמין הישן בעיר.
"תהא נשמתה צרורה בצרור החיים". אמן
ויהי זכרה ברוך.
רפאל נישא בהמשך לסימון, ילידת מרוקו.
בשנת תשל"ו-1976, בהיותי בן שמונה, כאשר כוחות צה"ל חילצו את החטופים במבצע אנטבה
והמחלצים היו בדרכם לארץ, ברסלר ז"ל הציב שלט בריסטול מחוץ לחנות
ובו הוא כתב: "כל הכבוד לצה"ל".
באמצע שנות השבעים החל ברסלר להיות פעיל למען שפת האידיש.
דעתו הייתה שעלינו לשמר את שפת האידיש,
שעל ברכיה התחנכו מיליוני יהודים בעולם כולו
ובזכותה שמרו על האופי הלאומי של העם היהודי.
הוא נענה לקריאתו של השחקן בדרן באידיש שמעון דושיגאן
והקים את ועד דושיגאן בבאר שבע.
בשנת תשל"ז-1977 הציב דוכן בפתח חנותו והחתים עוברים ושבים
בדרישה מ"רשות השידור" לשדר שלוש פעמים בשבוע תכניות באידיש.
רשות השידור לא הגיבה לבקשתו.
עם הקמת "מתנ"ס לוין", הסמוך למרכז גילת,
פתח ספרייה באידיש.
וגם הקים את מועדון "החברה לתרבות האידיש בבאר שבע",
בה היו חברים שלוש מאות אנשים.
כמו כן הקים עיתון בשפה בשם "באר שמע שטימע"(פירושו לעברית: קול באר שבע)
שהופיעה אחת לחודש בכמה מאות עותקים.
כתב שני ספרי שירה באידיש.
לאחד מהספרים קרא: מלחמת שלום הגליל.
ידע גם לצייר.
הכניס את לימוד האידיש למבחני הבגרות בבתי הספר התיכון בעיר
ובאוניברסיטת בן גוריון נפתח קורס לשפה.
על פועלו זכה לפרס המתנדב מידי הנשיא יצחק נבון ז"ל.
בשנת תשמ"ח-1988 נערך כנס בהשתתפות ראש העיר דאז משה זילברמן ז"ל,
לרגל עשור ללימוד שפת האידיש בבאר שבע.
היה דומה חיצונית לנשיא חיים הרצוג ז"ל.
פעם הוזמן לתוכנית טלוויזיה ובו שימש ככפיל של הנשיא לשעבר.
רפאל ברסלר הלך לעולמו: י"ט בתשרי תשנ"ט.
9.10.98 ונטמן בבית העלמין החדש.
בן 79 היה במותו.
"תהא נשמתו צרורה בצרור החיים" אמן
ו"יהי זכרו ברוך".
ברצוני להודות:
בלה ודניאל ברסלר.
לאוהד ולמדור באינטרנט "פורום שורשים משפחתיים".
מקורות:
מידע מתוך אתר ארכיון העיתונות:
1. www.jpress.nli.org.il/Olive/APA/NLI_heb/SharedView.Article.aspx?href=DAV%2F1977%2F11%2F20&id=Ar01605&sk=DDD29F66
כתובת קישור.
2. www.jpress.nli.org.il/Olive/APA/NLI_heb/SharedView.Article.aspx?href=MAR%2F1988%2F02%2F04&id=Ar02000&sk=CE79B63E
כתובת קישור.

בס"ד
מודיעים בצער רב על פטירתו של היקר לנו מכל.בעלי אבינו אחינו סבינו דודנו.
יעקב אברהם בן גורג'יה.
הלוויתו תתקיים היום, יום שני
כ"ח סיון 11.6.18, שעה 19:00
בבית העלמין הדרום חולון.
יושבים שבעה ברחוב הגדוד העברי 4, בת ים
ת.נ.צ.ב.ה

בס"ד,
לזכרו של שאול זלינגר ז"ל.
מאת: ישראל זיסק.
שאול זלינגר נולד בשנת תרע"ה-1915 בדרוכי שברומניה,
לזאב ועמליה ז"ל.
היו לו שלושה אחים ושלוש אחיות.
בשואה, עבד עבודות פרך במחנות עבודה.
אחד מאחיו לא חזר.
התחתן עם שושנה, בת ליוסף ושרה ז"ל.
היו לה שלוש אחיות ושני אחים.
בשנת תש"ז-1947 שאול ושושנה יחד עם שרה הבת הבכורה, שהייתה תינוקת,
ניסו לעלות ארצה עם אוניית המעפילים "כנסת ישראל".
עם כניסתם לנמל חיפה, הבריטים סרבו לאפשר למעפילים
לרדת מהאונייה והם הופנו למחנה המעצר בקפריסין.
לאחר תקופה קצרה, בגלל שרה התינוקת, הם שוחררו והורשו לעלות ארצה.
עם עלייתם ארצה, בתקופת מלחמת העצמאות,הם נקלטו בקבוץ ניר עם.
שאול גוייס לצבא באזור הנגב ושושנה טיפלה בבתי ילדים.
בתקופת המלחמה מטוס "פייפר" מיצרי הפציץ את הקיבוץ.
שושנה כמטפלת רצה עם ילדי המשק לתפוס מחסה במקלט.
הפייפר הופל באמצעות ירי מנשק שירו הלוחמים בישוב.
לאחר שלוש שנים משפחת זלינגר הצעירה עזבה את הקיבוץ,
ועברה למושב ערוגות, שליד קסטינה.
במושב שמייסדיו היו עולי רומניה ופולין,
הם קיבלו פרה, סוס ושטח חקלאי בו גידלו עגבניות.
את החלב שחלבו מהפרה שאול העביר באמצעות סוס ועגלה לתנובה.
בשנת תש"י-1950 נולדה הבת השנייה יונה.
את הדרך מערוגות לבית החולים ברחובות,
שאול הסיע את אשתו הכורעת ללדת עם סוס ועגלה.
לאחר חמש שנים במושב,
המשפחה עברה לבאר שבע.
תחילה גרו ברחוב גולומב בשכונה ג'.
לאחר תקופה עברו דירה לרחוב רינגנבלום שבשכונה ו' הישנה.
שאול ז"ל למד הנהלת חשבונות ולאחר מכן החל לעבוד בקק"ל.
כגובה כספים, בחלוקה של קופות צדקה של קק"ל למוסדות חינוך
ובאיסוף הכסף לאחר מכן וגם במכירת בולי קק"ל.
מהכסף שנאסף קק"ל נטעו עצים ברחבי הארץ.
שושנה ז"ל נפטרה בט"ו בתשרי תשכ"ט, 1968.
לאחר פטירתו רעייתו ז"ל, שאול גידל לבד את שתי הבנות:
שרה ויונה.
למד לבשל ולעשות את שאר עבודות הבית.
יונה למדה הוראה ובמשך כעשר שנים הייתה לכמורה בבתי הספר:
בדימונה, תומר, נטעים ושער הנגב.
התמידה רבות בעבודתה.
שאול ז"ל החל להתפלל בבית הכנסת "קדושי יאסי" שברחוב אלכסנדר ינאי.
שם היה שנים רבות כגבאי.
לפני החגים היה הדביק את מדבקות עם שם המתפללים על המושבים שרכשו.
כמו כן היה משכין שלום בין מתפללים שהסתכסכו בניהם.
היה אהוד על המתפללים.
בבחירות לגבאות זכה במרב הקולות,
אך סרב להיות יושב ראש בית הכנסת וויתר לגבאי אחר.
איש צנוע, נעים הליכות וצדיק.
הלך לעולמו ביום שבת קודש, בתאריך י"ז באייר תשמ"ד, 1984,
חודש לאחר פטירת ביתו יונה האהובה.
והוא בן 69 בלבד.
הובא למנוחת עולמים בבית העלמין הישן בבאר שבע,
"תהא נשמתו צרורה בצרור החיים". אמן
ויהי זכרו ברוך.

אבלים וכואבים עם רותי, הילדים, הנכדים והמשפחה. איבדנו חבר יקר ומיוחד, מורה למופת, שימשיך להוות לנו מודל למצוינות. מתגעגעים ואוהבים, מנפרד ודורית

אבלים: רעייתו: רות והמשפחה.
ההלוויה תתקיים ביום א' ה- 27.05.18, בשעה 17.00, בית ההספד קהילת ירושלים, בית עלמין הר המנוחות, ירושלים.
יושבים שבעה בבית משפחת קרק, רחוב החוצב 3, בית הכרם, ירושלים, בין השעות 10.00 – 20.00.

צוות ארגון גמלאי צה"ל (ע.ר.) אבל ומנחם את המשפחה על מות יקירם.
המנוח שירת בחיל הרפואה והיה תושב ירושלים.

האוניברסיטה העברית בירושלים, הפקולטה לרפואה ובית הספר לבריאות הציבור ורפואה ציבורית ע"ש יוסף ובלה בראון אבלים ומנחמים את המשפחה על מות יקירם.

מודיעים בצער רב על פטירת אחותי אימנו וסבתנו
נורית בת קלרה ז"ל
הלווייתה התקיימה ביום ששי
י"א סיון 25.5.18.
יושבים שבעה ברחבת הסיירים 3 יד אליהו
תל אביב.
ת.נ.צ.ב.ה

בצער רב אנו נפרדים מאהובתנו לאה (לאן) חלפון ז״ל,
אימא מסורה, האוהבת ללא גבול ובעלת חסד עם כולם.
אבלים
בניה ובנותיה, נכדיה וניניה וכל המשפחה
נטמנה בבאר שבע ביום ירושלים כ"ח אייר תשע"ח

בתיה ערמון, הספרנית המיתולוגית של קיבוץ בית קשת. אם קראת ספרים הכרת אותה בוודאי, אם לא קראת גם הכרת. בתיה הרחיבה את עבודתה מעל ומעבר לספריה. כל אזכרה לשבעה שנפלו בבית קשת הייתה מלווה בטקסטים שבתיה סיפקה. כל חג היה נחגג על סמך חומר שבתיה הגישה לחברי ועדת החג. בקיצור, בתיה הייתה ממונה על התוכן של החג מן הצד של המילים והמשפטים. בתיה הייתה מנהלת הארכיון של הקיבוץ עד שחברים אחרים נכנסו לארכיון, אבל גם הם עבדו בקשר צמוד אתה כדי להתמצא בים החומר שנצבר שם. דבר נוסף, לאחר החג\ המועד\ האזכרה וכל כיוצא באלה היה אפשר לשמוע ביקורת מפורטת על מה שהלך טוב ועל מה שלא הלך טוב. אם אני רוצה מילה אחת שתבטא את פעולתה בקיבוץ – הייתי קוראת לה פוליטרוקית. המחשב מסמן לי שאני טועה, הוא מכיר רק את הכינוי בצורת זכר 'פוליטרוק'. לא אכנע להוראות המחשב, המציאות שבתיה יצרה לא הכירה את מגבלות השוביניזם. עכשיו לעניין העיקרי, בתיה לא הייתה ספרנית של פקידות, היא ידעה להתאים ספרים לחברים השונים. הייתה לה גם דעה נחרצת מה מתאים לקרוא בכל גיל. את דעתה היה צריך לעקוף אם רצית לקרוא ספר, שהיא חשבה כי הוא לא לגילך. יחד עם זאת היא כיף לדבר אתה על ספרים, ולהחליף דעות. יש עוד המון לכתוב, אבל אסתפק בדבר אחרון. בכל שנה נערך מה שהיה קרוי בשפתנו 'מפעל הספר' בו נמכרו ספרים במחיר מוזל. איזה כיף היה להסתובב בין הספרים החדשים והמושכים ולהתלבט אלה ספרים לבחור. אהבתי את בתיה, והרגשתי את אהבתה אלי.

אילן גולדהירש היקר והאהוב שלנו איננו
עצובים וכואבים, המשפחה
ההלוויה תצא ב4:45 מהשער הראשי בבית הקברות חולון.

המשפחה מודיעה כי במלאות שלושים לפטירת יקירם תתקיים עלייה לקברו לאזכרה וגילוי מצבה ביום ג' ה- 19.06.18, בשעה 16.30, בית עלמין חולון השער המזרחי (הישן).

מאת: ישראל זיסק
בל"ג בעומר, לפני ימים אחדים, מלאו 62 שנים לרציחתו של סגן רועי רוטברג ז"ל, מי שהיה רכז הביטחון של קיבוץ נחל עוז.
רועי נולד לפני 83 שנים, בתאריך כ"א ניסן תרצ"ה (24.4.35) בתל אביב.
בן לשמריהו ויעל, משפחה חלוצית שעל ברכיה חונך וגודל. למד בבית הספר היסודי "נס ציונה" בתל אביב. כנער הצטרף לבית הספר החקלאי "מקווה ישראל" ומשם עבר לאחר שנה לבית הספר המקצועי "שבח" בתל אביב.
עוד בגיל צעיר הצטרף רועי ז"ל לתנועת הנוער "התנועה המאוחדת", ובגיל 16 היה למדריך בתנועה. ביולי 1952, בהיותו בן 17 בלבד, התגייס לצה"ל כחייל לנח"ל, ויצא לקורס קצינים, אותו סיים בהצלחה.
רועי היה בין מייסדי קיבוץ נחל עוז בשנת 1951 (בתחילה נקרא המקום "נחלאים א'"). לאחר העלייה ליישוב, הוטל עליו תפקיד הביטחון והוא נתמנה למפקד האזור.
שנת 1956, ערב "מלחמת סיני", הייתה אחת השנים הסוערות ביותר שידעה מדינת ישראל מאז הקמתה; תקריות לאורך הגבולות וחדירת מסתננים ומחבלי "פדאיון" היו עניין כמעט שבשגרה. כך היה המצב גם בנחל עוז.
בל"ג בעומר, י"ח באייר, תשט"ז (29.4.1956) הגיעה הודעת תצפית כי מסתננים קוצרים בשדה ליד הגבול. רועי עלה על סוסתו ויצא למקום.
במהלך האירוע נפל רועי על משמרתו מיריות מארב של המסתננים. הרוצחים גררו את גופתו אל מעבר לגבול מצרים, התעללו בה והחזירוה למשקיפי האו"ם.
בן 21 היה במותו והניח אישה וילד בשם בועז.
הוא הובא למנוחת עולמים בבית העלמין של נחל עוז. בין מספידיו היה הרמטכ"ל דאז, רב אלוף משה דיין ז"ל. דברי דיין היו נרגשים והותירו רושם עמוק בקרב אזרחי המדינה.
להלן מקצת מדברי ההספד:
"לא מהערבים אשר בעזה, כי מעצמנו נבקש את דמו של רועי.
איך עצמנו עינינו מלהסתכל נכוחה בגורלנו, מלראות את יעוד דורנו במלוא אכזריותו? הנשכח מאתנו כי קבוצת נערים זו, היושבת בנחל עוז, נושאת על כתפיה את שערי עזה הכבדים, שערים אשר מעברם מצטופפות מאות אלפי עיניים וידיים המתפללות לחולשתנו כי תבוא, בכדי שיוכלו לקרענו לגזרים – השכחנו זאת?
רועי רוטברג, הנער הבלונדיני הצנום, אשר הלך מתל אביב לבנות ביתו בשערי עזה, להיות חומה לנו. רועי – האור שבלבו עיוור את עיניו, ולא ראה את ברק המאכלת. הערגה לשלום החרישה את אזורנו, ולא שמע קול הרוצח האורב, כבדו שערי עזה מכתפיו ויכלו לו".
חיים חפר כתב ומרדכי זעירא ז"ל הלחין את השיר:
"מכאן ועד הגבול/ פחות מקילומטר/ והאוויר ממול אורב בחשיכה"
קיבוץ נחל עוז הוציא חוברת לזכרו, בשם "רועי".
בועז מתגורר כיום בקיבוץ נאות סמדר שבדרום.
תהא נשמתו של רועי רוטברג צרורה בצרור החיים, וזכרו יהא ברוך אתנו לעד.

מודיעים בצער על פטירת אהובנו ויקירנו, ראש משפחתנו. הלוויה התקיימה ביום רביעי 16.5.18 בחיפה.
המשפחה האבלה.

המשפחה מודיעה כי במלואת שלושים לפטירת יקירם תתקיים עליה לקברו ביום א' ה- 17.06.18, בשעה 17.30, בית עלמין שדה יהושע כפר סמיר שער ברוש, חיפה.

למשפחת בן משה האשה הבנים האחיות וכל בני המשפחה.
אתכם באבלכם הכבד על פטירתו של האדם היקר אברהם.
אם יש חיים שם למעלה ,בטוח שהוא מחכך ידיו בנחת לנוכח המשפחה המכובדת שזכה להקים.
שתדעו רק שמחות.
משפחת עוזר.(משה ז"ל)
ת.נ.צ.ב.ה.

צבי-זאב-זיסקבס"ד,
לזכרם של סבא וסבתא היקרים : צבי זאב ואסתר מלכה זיסק ז"ל
מאת : ישראל זיסק (הנכד)
(נכתב בחודש בחודש סיון תשע"ז, מאי 2017/עדכון חלקי בחודש אייר תשע"ח, מאי 2018)

"חבל על דאבדין ולא משתכחין" ובעברית: חבל על אלה שאבדו ואינם מצויים עוד בינינו.
מוקדש לזכרון עולם ולעילוי נשמות של סבא שלנו היקר צבי זאב הרש וולף וסבתא שלנו היקרה אסתר מלכה
זיסק ז"ל.
בתאריך כ"א אייר, חל יום הזיכרון ה-34 לסבא שלנו ואני מנסה לעלות על הכתב את הזכור לי.
סבא שלנו היקר הרש וולף, תרגום לעברית: צבי זאב, נולד באוסטרו-מוזובייצק שבפולין בשנת תרנ"ו, 1896.
לאביו קראו: שמעון (בייניש אולי שם נוסף ?- לא ניתן לבדוק) ולאמו: חווה.
לסבא רבא שמעון (בייניש) ואשתו חווה היו חמישה ילדים:
1. צבי זאב הרש וולף זיסק – סבא שלנו
2. אריה (נקרא גם הרי) רוס (שם משפחה קודם זיסק) – אין יותר פרטים לגבי ילדים
3. חיינדה (נקראה כנראה גם אנה) זיסק – אין יותר פרטים
4. אתקה זיסק – אין יותר פרטים
5. ציביה רוס – היתה נשואה כנראה פעמיים – היא אמא של אלתר ברוך (ברנד) רוס – אשתו פרימט
לפני כמאה שנה (אינני יודע האם בעקבות מלחמת העולם הראשונה), כל משפחתו של סבא עזבה את פולין.
הפרטים שהצלחתי לאסוף הם :
אריה וציביה החליפו את שם משפחתם מזיסק לרוס. אריה רוס ואשתו ביקרו בארץ בשנת 1962 או 1963 ופגשו
את סבא בתל אביב וגם הצטלמו בתל אביב. אריה רוס נפטר בראשית שנות ה- 80, זמן קצר לפני שסבא נפטר.
לסבא הודיעו רק לאחר זמן, כדי לא לצער את סבא, עקב גילו המבוגר. אני זוכר שסבא ישב "שבעה" כשעה בלבד.
לאחות ציביה היה בן בשם אלתר ז"ל. אלתר היה נשוי לפרימט תבדל"א. הם ביקרו בארץ וגם בבאר שבע ב-1977.
הקשר המועט, שמתקיים כיום, מתבצע באמצעות משפחת יהודית ואלכסנדר ז"ל גרוס מירושלים, שבנם אהרון
נרצח בתאריך כ"ו בתמוז תשמ"ג (1983) בחברון. על שמו: כיכר גרוס בחברון.
יהודית ואלכסנדר ז"ל גרוס הם קרובי משפחה מצד ציביה רוס. הם לא מכירים את ההיסטוריה של שאר
המשפחה. אלכסנדר ז"ל עבד כעורך דין. נפטר בתאריך כ"ט בסיון תשע"ז, והוא בן 74.

בתקופת מלחמת העולם הראשונה, כדי לא להתגייס, סבא הצהיר בפני הרשויות שהוא מבוגר יותר מגילו.
באותה תקופה סבא הכיר את סבתא אסתר מלכה, לבית משפחת פוקשיבה. הם התחתנו במהלך המלחמה.
סבתא אסתר מלכה, ילידת שנת תרנ"ג, 1893, היתה מבוגרת מסבא בארבע שנים.
לאביה של סבתא קראו: יצחק אריה הלוי. שם האמא של סבתא לא ידוע לי. סבתא נולדה כנראה בלבוב שבפולין.
שני אחיה, של סבתא, ניספו בשואה:
1. אברהם פוקשיבה, יליד 1888, נולד בקומורובה שבפולין.
2. טוביה פוקשיבה, יליד 1890, נולד בקומורובה שבפולין. נספה ב-1941, בגיל 51.
את המידע הנ"ל, השגתי דרך אתר של "יד ושם". לפני שלושים שנה, שאלתי את חווצ'ה ז"ל וחיים יבדל"א.
יכול להיות שלסבתא היה אח נוסף בשם דוד. שמי השני הוא דוד.
לסבתא ולסבא נולדו חמישה ילדים (שלוש בנות ושני בנים). הם התגוררו באוסטרו-מוזבייצק, בפולין.
בסמוך לסיום מלחמת העולם הראשונה, בתאריך: ט"ו באב תרע"ח, 1918, נולדה הבת הבכורה: חווצ'ה, שנקראה
על שמה של אמא של סבא. בשנת 1923 נולדה הבת השניה: ברנצ'ה. השם של אמא של סבתא היה כנראה ברוניה
(מהסיבה שאיננו יודעים על שם מי ברנצ'ה).
בתאריך: י"ג בסיון תרפ"ד, 1924, נולדה הבת השלישית: שורצ'ה.
בתאריך: ט' בניסן תרפ"ט, 1929, נולד אבא שלי: משה. ב-א' בכסלו תרצ"ב, 1931, נולד חיים.
במלחמת העולם השנייה, בזכות חוכמתו ותושייתו של סבא צבי זאב, המשפחה ברחה לסיביר שבברית המועצות.
שם במדבר הקפוא בסיביר, בקור של מינוס 40 מעלות צלזיוס מתחת לאפס, הצליחו להינצל מגרמניה הנאצית.
בבית, בהיותנו ילדים שמענו סיפורים רבים על השואה, לדוגמה : לא ניתן היה להשיג מצות לקראת הפסח והם
הסתפקו באכילת תפוחי אדמה רקובים מתחת לקרח, וסבלו מכאבי בטן ושלשולים במשך שבועיים. אבא וחיים
לא ראו בלילה במשך חצי שנה בגלל שלא אכלו בכלל ירקות והיה להם חוסר בוויטמינים.
סבא סיפר שהוא וחיים ייצרו בבית בסנדלריה בלתי חוקית, נעלים לחיילים ודבר זה עזר לפרנסתו. אבא הלך
לשוק למכור את הנעליים. כמה פעמים, המשטרה כמעט תפסה את אבא, אבל אבא רץ מהר ולא נתפס.
חווצ'ה, עבדה במשק בית במשך כל התקופה של המלחמה ולא גרה בבית של סבא. מקום עבודה אחד היה
בית מלון ומקום שני היה בבית של בכיר במפלגה. כך היה לחווצ'ה מקום לישון ובעיקר לאכול .
ברוסיה של תקופת מלחמת העולם השניה, כדי לשרוד, לאכול ולחיות, היה צורך לסחור ב"שוק שחור". על מעשה
זה, נתפסה ברנצ'ה על ידי השלטונות ונשלחה למאסר של שמונה שנים, בכלא הרוסי סובייטי. סבא לא אמר
נואש, כתב מכתבים לשלטונות והתחנן לשחרר את ברנצ'ה. סבא הצליח לעשות את הבלתי יאומן ולשכנע את
השלטונות. לאחר תקופה שברנצ'ה היתה בכלא, היא השתחררה לחופשי.
לאחר מלחמת העולם השניה, בשנת 1945, המשפחה שבה להתגורר בפולין. בביסטז׳יצה ברחוב מיינדזילשנה 10.
הבית של סבא וסבתא היה על הגבול. יום אחד הגיע לביקור אדם בשם יוסף פלדמן (נולד בשנת 1922) שהיה אדם
בודד (עקב כך שרוב משפחתו נספתה בשואה). יוסף התארח בבית של סבא וסבתא ואכל מכל טוב ממאכלי סבתא.
סבא וסבתא הכירו ליוסף את חווצ'ה. החתונה התקיימה בשנת 1945 או 1946. שם כינויו של יוסף היה יוסל.
בתאריך 1 בדצמבר 1946 נולדה הבת הבכורה: חיי שרה או בקיצור שרה. נולדו לאחר מכן: משה, נפתלי ושושנה.
ברנצ'ה התחתנה עם אברהם אורפייג (נולד בשנת 1913). נולדו להם: יעקב, הלינה, יצחק, בני ומתי.
שורצ'ה התחתנה עם שלמה יבלונקה (נולד בשנת 1918). ונולד בנם שרוליק. לאחר פטירת הבעל, שורצ'ה התחתנה
עם אברהם בלדו.
אבא הכיר כעבור שנים בודדות את אמא שלנו היקרה אסתר ז"ל, הבת הבכורה של רחל וזלמן גלבוס ז"ל.
אבא ואמא התחתנו ב- ל"ג בעומר תשי"ג, 1953. החתונה התקיימה בבית של סבתא רחל ז"ל.
ההורים התחתנו צעירים: אמא הייתה בת 17 וחצי ואבא בן 24. כמעט 7 שנים הפרש ביניהם.
היות ולסבתא, אמא של אבא גם קראו אסתר, נוסף לאמא שם נוסף: זלטה, שפירושו בעברית: זהבה.
לכן לאמא קראו : אסתר זלטה. גם לסבתא נוסף שם נוסף: מלכה, לכן לסבתא קראו: אסתר מלכה.
להורי נולדו שלושה ילדים: יצחק, שמעון וישראל.
חיים התחתן עם דבורה ונולד בנם אריה.
בשנת 1957, בגלל האנטישמיות בפולין (עלית גומולקה), החלו במשפחה לעלות לארץ ישראל.
בחודש מרץ 1957, עלו יוסף וחווה פלדמן יחד עם ילדיהם: שרה, משה ונפתלי בטיסה ישירה מפולין לישראל.
הם טסו מהסיבה שחווצ'ה הייתה בהריון מתקדם עם שושנה (טיסה היה ארוע נדיר, מקובל להגיע עם אוניות).
בהגיעם לארץ, משפחת פלדמן עברה לגור בבאר שבע, שבנגב.
כעבור תקופה קצרה משפחת פלדמן עברה לגור ברחוב מנדלסון שבשכונה ב', בבאר שבע.
בחודש מאי 1957, עלו הורי משה ואסתר ז"ל יחד עם בנם התינוק יצחק יבדל"א, בן השנתיים וחצי.
הם הפליגו במשך שלושה שבועות מפולין דרך צרפת ועד לנמל חיפה שבארץ ישראל. משם המשפחה עברה
למעברת חצרים בבאר שבע. משפחת ברנצ'ה ואברהם אורפייג עם ילדיהם (יעקב, הלינה, יצחק, בני ומתי)
עלו בטיסה והגיעו למעברת חצרים, שבבאר שבע, בתאריך ל' אדר ב תשט"ז, 1 במאי 1957. אחרי חודשיים
מגורים במעברת חצרים, משפחת אורפייג עברה למושב חקלאי בשם כפר בן נון, ליד רמלה.
סבא וסבתא, חיים ודבורה המשיכו לגור בפולין. בשנת 1960, עלו ארצה והגיעו לבאר שבע.
בתקופתם הראשונה, הם התגוררו בבית הורי בסמטת נחליאל 86/1. כעבור זמן, סבא וסבתא מקבלים דירת
"רכבת" של עמידר ברחוב צביה המלכה. חיים ודבורה מקבלים דירה ברחוב סמוך, רחוב אלכסנדר ינאי 22/7.
הבית של סבא וסבתא: בית של "עמידר". היה בו סלון, חדר שינה, מטבח קטן, שירותים ומקלחת היו ביחד.
השירותים והמקלחת היו מחוץ לבית. שתי דלתות : דלת מקדימה ודלת אחורית לכיוון השירותים והמקלחת.
חצר קדמית וחצר אחורית. בחצר האחורית הייתה בנויה הסוכה מעץ.
הבית שברחוב צביה המלכה 43/5 היה בקרבת בית הכנסת "קדושי יאסי". סבא היה ממקימי בית כנסת זה.
סבא הקפיד על "מצווה קלה כבחמורה", ללא פשרות. הקפיד ללכת כל יום לכל התפילות ולא עשה הנחות לעצמו.
אני זוכר את סבא בבית הכנסת עם כובע החזנים על ראשו ועם "גרטל" על גופו.
סבא ניגש פעמים רבות לעמוד להתפלל כחזן, בימי חול ובשבת. סבא היה "בעל קורא" (קורא בתורה).
עמדתי ליד סבא וראיתי אותו מתפלל בעל פה, ללא סידור, בהתלהבות ובהתרגשות.
סבא וגם אבא וחיים חבשו כובע קסקט, כמו בפולין (רוב המתפללים חבשו כובע מגבעת, כמו בהונגריה ורומניה).
בשבתות ובחגים סבא לבש ג'קט. בימים נוראים לבש "קיטל".
סבא היה אדם צנוע ומוותר על הכבוד. לדוגמה : רוב המתפללים ישבו בקדמת בית הכנסת. אנחנו ישבנו בצד
היותר מרוחק, קרוב לבימה שקוראים בה את התורה, כדי שנוכל להאזין לקריאה.
יצחק מספר: "סבא עבר לפני התיבה בימים נוראים במושבי הנגב ואני יצחק הלכתי כילד לישון בבית של סבתא,
כדי שסבתא לא תישאר לישון לבד, כשסבא נסע".
סבא היה אדם חזק פיזית יחסית – כאדם מבוגר הלך, ללא מקל, כל שבת משכונה ד לשכונה ה הרחוקה לקרוא
בתורה. עד לשנים האחרונות, סבא הלך ללא מקל ומשקפיים עם מספר לא גדול רק לקריאה!. סבא כמעט לא הלך
לקופת חולים. סבא היה אדם בריא יחסית לאנשים אחרים בני גילו.
בחזור משכונה ה, סבא עצר ונכנס לבית של חווצ'ה ויוסף בשכונה ב. חווצ'ה כיבדה את סבא בדג מלוח
ומאכלים אחרים.
בשנת 1977, בני וחנה אורפייג התחתנו בעיר רמלה. סבא, אריה, שמעון ואני הלכנו ברגל מהבית של סבא עד
לתחנת הרכבת בשכונה ג', מרחק של 2 ק"מ. סבא היה בן 81 והלך את כל הדרך ברגל. לא לקחנו מונית.
כמעט פספסנו את הרכבת. לפני תחנת הרכבת, הגברנו את מהירות ההליכה והספקנו לרכבת לרמלה.
יצחק מספר : כאשר הלכנו עם סבא מבית הכנסת לביתו, סבא היה הולך ראשון, אחריו אבא ולאחר מכן הילדים.
לא היו עוקפים את סבא
סבא היה שר את רוב הזמירות ב"סעודה שלישית", שהתקיימה לאחר תפילת מנחה של שבת. אני זוכר את
השבתות והחגים בבית סבא וסבתא ז"ל. את שולחן השבת ואת הזמירות ששרו, את האוכל הטעים של סבתא.
מלבד התבשילים הרבים נוסח מזרח אירופה שסבתא הכינה, סבתא הייתה אופה עוגות לייקך.
סבתא גידלה את אריה ופינקה אותו במאכלים רבים. סבתא הייתה נותנת כספים לאבא וליצחק מבלי שביקשו
כלל. סבתא תמכה באבא, כי סבתא ידעה שאבא עובד קשה.
סבתא הדליקה נרות שבת במערכת של חמישה פמוטים. פמוט גדול, שני פמוטים בינוניים, שני פמוטים קטנים.
הפמוטים הונחו על מגש. לדעתי, הפמוטים היו מפולין. במוצאי שבת, בזמן ההבדלה החזקתי את הנר דולק.
בחגים : ראש השנה ויום כיפורים, אני זוכר את "המחזורים" הישנים והצהובים, מפולין, מלפני מאה שנה.
בערב ראש השנה, ב"סימנים" שעל השולחן היו נוהגים לאכול תפוח עם דבש, ולומר: "יהי רצון שתחדש עלינו שנה

טובה ומתוקה". גם לאכול ראש של דג. נדמה לי שאמרו: יהי רצון שנהיה לראש ולא לזנב". לא נהגו לומר

סימנים נוספים. כל חגי תשרי אכלנו חלה עם דבש (במקום חלה עם מלח).

בחג הסוכות: הסוכה היתה של עצים ומסמרים, עטופה בשמיכות מסביב. המשפחה ישבה לאור נרות בלבד.

סבא הקפיד לאכול בסוכה בכל החג. יצחק מספר : סבא הקפיד לישון בסוכה.
בחג הפסח – בליל הסדר, סבא קרא את "ההגדה" ותרגם את ההגדה, מילה במילה לאידיש.
ליל הסדר: שמונה פעמים שמענו "קידוש". סבא, יוסף, אבא, חיים, יצחק, אריה, שמעון ואני.
בחול המועד (פסח וסוכות) סבא לא עבד בכלל, כיסה את שתי מכונות התפירה והקפיד גם לא לכתוב.
בשבתות ובחגים, סבא ישב בראש השולחן וסבתא ישבה בקצה השני, של השולחן, קרוב יותר למטבח.
בחג חנוכה – אני זוכר את הדלקת החנוכיה הישנה שהביאו מפולין. את החנוכייה הדליקו על אדן החלון הגדול
בסלון מול רחוב צביה המלכה (לפרסום הנס).
בימים שלפני תשעה באב (ימים בהם אסורים באכילת בשר), סבא אכל אטריות עם חלב.
הקפיד על קיום המצוות. צם את כל הצומות. לא עשה הנחות לעצמו. אף פעם לא הלך לקולנוע ולתאטרון. סבא
לא הכניס אף עיתון או ספר שאינו ספר קודש, גם לא עיתונים חרדים וקרא רק ספרי קודש. כשפנינו את הבית
של סבא, מצאנו רק ספרי קודש ומכתבים רבים שסבא כתב לארצות הברית, לאחיות שלו, לפרימט ולאחיו אריה.
לקראת שבת, וערבי חג סבא טבל במקווה בשכונה ד (ליד בית הכנסת ליוצאי מצרים, מאחורי חנות של פרוספר).
עולמו היה עולם התורה והתפילה. באידיש אומרים "גיא דוונן", בעברית: ללכת להתפלל. התפילה וקיום המצוות
היו כל עולמו של סבא. סבתא הייתה העזר כנגדו. סבתא הייתה חובשת כיסוי ראש. מטפחת ראש.
פרנסתו ותחביבו של סבא היה מקצוע הסנדלרות. סבא היה סנדלר מקצועי. ידע לתקן את כל סוגי הנעליים,
התיקים ומזוודות. גם בנו חיים הי"ו היה סנדלר.
הבית של סבא שימש גם כסנדלריה. סנדלרים רבים מהסביבה באו לביתו והביאו נעליים ותיקים לתיקון.
סבא לקח מחיר סמלי ו"מצחיק", עבור התיקון. ללא שום יחס לזמן העבודה וההשקעה.
סבתא דאגה לסבא, לפעמים היתה מתערבת ומבקשת להעלות את מחיר העבודה.
שולחן האוכל שימש גם כשולחן עבודה. בשולחן הייתה מגירה נפתחת עם כלי עבודה של הסנדלריה.
על שולחן זה, שמשקלו היה כבד, שרו את זמירות שבת ובליל הסדר נערך על שולחן זה, סעודת החג.
לסבא היו שתי מכונות תפירה. מכונה גדולה למזוודות ותיקים ומכונה קטנה לתיקוני נעליים וסנדלים.
בשנותיו הראשונות בארץ, סבא נסע לבקר את חיים גרינבלט מפרדס כ"ץ, ליד בני ברק.
חיים גרינבלט היה ידידו מפולין.
סבא הרבה לדבר באידיש. לעיתים רחוקות דיבר גם פולנית ורוסית. את השפה העברית סבא בקושי ידע.
דברים שסיפרו לסבא והוא חשב שאינם חשובים, סבא הגיב בביטול עם היד ומוסיף אמרה הקשורה באידיש:
"הקניש אין דצ'ייניק". התרגום: אל תדפוק על הקומקום.
יצחק מספר: "סבא היה מתבל את השיחה שלו בפסוקים מלשון קודש. ציטוטים רבים שמעתי מסבא. האידיש
של סבא ושל סבתא היתה מתובלת גם במילים בארמית, למשל מה זה משנה- "ואז א נפקא מינה".
סבתא לא ידעה בכלל עברית. סבתא דיברה עם כל בעלי החנויות בשפת האידיש. גם בעלי חנויות מעדות המזרח
ידעו בזמנו לדבר בשפת האידיש.
לסבא היה חוש הומור. לא פעם ראיתי אותו צוחק ומחייך כאשר הוא בסביבת אנשים. גם לסבתא היה
חוש הומור. כאשר שאלו את סבתא: "האם היא שמעה תקיעת שופר?", סבתא השיבה שהיא שומעת מהבית.
אמא שלנו ז"ל לא קראה לסבא ז"ל בשמו הפרטי. אמא הייתה פונה אל סבא ואומרת באידיש: "שוור"
שפירושו בעברית: "חמי" או "מחותני".
בחתונות של הנכדים הגדולים, סבא היה מתכבד בברכות מתחת לחופה.
מסבא ז"ל קיבלתי כמתנת "בר מצווה" את התפילין שבהם אני משתמש ברוך השם עד היום. כמובן שהחלפתי
מספר פעמים את הרצועות.
סבא כתב מכתבים ארוכים ומפורטים, באורך של כמה דפים. סבא כתב מכתבים למשפחה בארצות הברית.
בתגובה, המשפחה מאמריקה שלחה לסבא מתנות. עם פטירת סבא, נפסק הקשר עם המשפחה בארצות הברית.
סבא כתב מכתבים רבים לשורצ'ה שבפולין, גם בתקופות שלא היו קשרים דיפלומטים עם פולין.
יצחק מספר: סבא היה שולח תפוזים לשורצ'ה בפולין, כנראה ששם זה היה מצרך יקר מאד ולא ניתן להשגה.
שרוליק ביקר בארץ בשנת 1974 (כשהיה 27). זכור לי שהוא אכל ענבים וישב במקום שסבתא הייתה יושבת.

כעבור שנים ראיתי תמונה מאותו ביקור. בתמונה שרוליק הצטלם עם שרה ז"ל ליד הבית של דוד חיים יבדל"א

ודבורה ז"ל. שורצ'ה הגיעה לארץ בשנת 1976 (כשהיתה בת 53), עוד בחיים של סבא וסבתא. הגיעה באופן

לא בדיוק חוקי – דרך דנמרק "כתיירת". הביקור מאד שימח את סבא וסבתא, אבא, חיים וגם את יצחק.
יצחק זוכר את הביקור. היה ממש כמו חג בבית של סבא וסבתא. זכור לי ששורצ'ה טיפלה ברגלו של סבא
לאחר שנינשך על ידי הכלבה דנה (של השכנה מימי) בסימטת נחליאל. שורצ'ה חבשה את רגלו הכואבת של סבא.

לאחר מכן, שורצ'ה חזרה לפולין לליגניץ/לגניצה ולא עלתה מיד ארצה, למרות שהיה מאד קשה לחיות בפולין-
היה קושי גדול למצוא בשר כשר וגם לא היה מוהל בפולין. את שרוליק מלו כשהיה יחסית גדול. פעם בכמה שנים
הגיע מוהל לפולין וערך ברית מילה לילדים שנולדו במשך הזמן. בבית של סבא היו על הקיר בסלון תמונות
מלגניצה מהבר מצווה של שרוליק ושל המתפללים הבודדים שנותרו בבית הכנסת בליגניצה.
לאחר פטירתו של סבא ז"ל, אבא שלנו ז"ל המשיך להיות בקשר מכתבים עם שורצ'ה ז"ל .
אני שלחתי לשרוליק גלויות עם נופי הארץ ובמיוחד של ירושלים. כתבתי שאשמח מאד שהם יעלו ארצה.
ב-12 בדצמבר 1991, ללא הודעה מוקדמת, באותו יום הם שלחו הודעה שהם עולים ארצה ובדרך לארץ.
שישה אנשים: שורצ'ה ואברהם בלדו ז"ל, שרוליק, סוניה, יעקב ואסתרקה יבלונקה. אבא היה בהתרגשות רבה.
עלית משפחת יבלונקה יחד עם ההורים המבוגרים, היה בגדר נס. לא האמנתי שהם יעלו ארצה.

אבא עזר בקליטה בארץ של משפחת בלדו-יבלונקה. אבא פתח את ביתו ואירח את המשפחה שבאה מפולין.
ביתו היה עבורם הבית הראשון בארץ. גם בשנת 1960, כאשר סבא, סבתא, חיים ודבורה עלו לארץ, הם גרו

בתחילה בדירה שלנו, בסמטת נחליאל 86/1 ולא במעברה.
סבא אהב את ארץ ישראל- אחיו אריה הציע לסבא לבוא לארצות הברית. סבא לא רצה לשמוע על כך, למרות
שהיתה לסבא משפחה גדולה שם, של אחיו ואחיותיו.
בבית של סבא וסבתא לא זרקו לחם. בכניסה הקדמית של הבית הייתה ריצפת בטון. סבא וסבתא זרקו
שאריות של לחם לציפורים. ברצפת הבטון היה שקע קטן למים, לציפורים.
לסבא היה שכן בשם אהרון שהיה מספרד. אהרון ורעייתו היו שכנים טובים לסבא. דאגו והתעניינו בשלומו.
סבתא אסתר מלכה הלכה לעולמה בתאריך : ט"ו בשבט תשל"ז, 1977, בגיל 84.
בשנים שלאחר מכן חיים טיפל במסירות רבה בסבא. חיים, בישל, כיבס ודאג לכל מחסורו. חיים למד לבשל את
כל המאכלים, למרות שלפני כן חיים לא בישל כלל. הבישולים והמאכלים שהכין יצאו טעימים. חיים בהיותו
פועל ב"סולל בונה", מידי יום שישי קנה חלה מתוקה ממאפיה בעיר העתיקה. את החלה אכלו בסעודת ליל שבת.
באביב תשמ"ד, 1984, בשעת בוקר מוקדמת סבא הלך כדרכו לתפילת שחרית. בדרכו לבית הכנסת,
סבא נפל על המדרכה, ליד הבית של דוד חיים ולא התאושש. כעבור תקופה קצרה של אישפוז, בבית החולים
"סורוקה", סבא הלך לעולמו בתאריך : כ"א באייר תשמ"ד, 1984, בגיל 88.
בהלוויה הספיד את סבא (בחצר בית הכנסת "קדושי יאסי") הרב יצחק וייספיש לבנון זצ"ל במילים נרגשות.
הרב לבנון סיפר על עברו של סבא בתקופת השואה, בסיביר ועל הישרדות משפחתו. זאת אמר הרב באידיש.
סבא וסבתא נטמנו בבית העלמין הישן של באר שבע. סבא וסבתא היו מעמודי התווך של המשפחה וליכדו אותנו.
על המצבה של סבא ז"ל, מודבק לוח אבן בצורת ספר ובו כתוב "זכרך לא ימוש מאיתנו לעד".
שמות במשפחה :
יצחק ואריה – נקראים על שם אבא של סבתא ז"ל – אבא של סבתא היה לוי. יצחק אריה הלוי.
שמעון – נקרא על שם אבא של סבא ז"ל.
אסתריקה יבלונקה – נקראת על שמה של סבתא ז"ל.
צביקה הבן של יצחק, טהר אהרון צבי הבן שלי, אופיר צבי זאב הבן של אריה, מתן צבי הבן של שרה
– נקראים על שם סבא ז"ל.

אני נוהג לתת תשומת לב לקרובי המשפחה שהלכו לעולמם. בערב יום הזיכרון, אני שולח הודעות בטלפון

לכל קרוב המשפחה ובנוסח הבא : "הערב יום הזיכרון ל — היקר, כך וכך שנים לפטירתו

יהיה זכרו ברוך, או תנצב"ה"

יצחק ושמעון נוהגים לומר בבית הכנסת בו הם מתפללים, במנחה של שבת "קל מלא רחמים".

אני וגם יצחק נוהגים לומר קדיש.

שמעון מדליק נר נשמה למי שאין מי שידליק.

מנהג יפה ישתרש.

בזכות תרומתו של שמעון שוקמו ושופצו קבריהם של סבא וסבתא. במצבה של סבא הותקנה מחדש דלת
לנר נשמה, לאחר שהדלת הישנה נגנבה. במצבה של סבתא הותקן בית לנר נשמה. המצבות של סבא וסבתא עברו
ליטוש והברקה. כיום ניתן לקרוא את הכתוב על גבי המצבות. יישר כוח לשמעון.

סבא וסבתא היקרים, אנחנו מתגעגעים אליכם מאד.
"תהא נשמתכם צרורה בצרור החיים" אמן. ויהי זכרכם ברוך.

ברצוני להודות לאחיי היקרים יצחק ושמעון וגם לשמחה רוס (קרוב משפחה מארצות הברית שגר בארץ)
שסייעו לי במתן מידע.

לאיילה חנוכה וב"ב
איתכם באבלכם על פטירת האב,
נאג'י ז"ל
שלא תוסיפו דאבה עוד
נסים שרון אליהו סטפן עוזי גרמן אמיר.

יו"ר מל"ג, יו"ר ות"ת, מנכ"לית מל"ג/ות"ת, חברי מל"ג, חברי ות"ת והעובדים מנחמים את איציק חנוכה ומשפחתו על פטירת האח.

בס"ד טבת תשע"ח

דברים לזכרו של אבא ,זאב (וולף) טאוב ז"ל / מאת בנו יבדל"א אבי טאוב

אבא , ז"ל, זאב ( וולף) טאוב יליד 1903. אבא נולד בכפר קטן בצפון רומניה בשם רונה דה סוס או ביידיש " אוייבר רינה ". לאבא היה אח אחד – יהושע. בכפר חיו נוצרים "וולכים" והשפה המדוברת הייתה אוקראינית.
לפני מלחמת העולם השנייה חיו בכפר למעלה מ-100 משפחות יהודיות אשר היוו למעלה מ50% מתושבי הכפר.
תושבי הכפר התפרנסו מחקלאות ,מסחר וכן מעבודה שכירה ביערות שבאזור. חלק מגידולי החקלאות שגידלו הופנו לצריכה עצמית.את המים לשתיה ולרחצה דלו בדליים מתוך הבארות שבחצרות של התושבים.
אבא היה נשוי פעם שנייה כאשר אשתו הראשונה נפטרה ממחלה והיו לו 6 ילדים משני נשותיו.
במלחמת העולם השנייה אבא גוייס לצבא הרוסי שנלחם בגרמנים.
כשהיינו ילדים אבא סיפר המון על תלאות המלחמה ועל הסבל הרב שסבלו אם בגלל הרעב, הקור או בגלל המלחמה עצמה. אחד הסיפורים שסיפר היה על התקפה אווירית גרמנית על צבא רוסיה כאשר הלוחמים הגנו על עצמם כאשר הכניסו את ראשם לתוך ערמות השלג והחלק האחורי נשאר מחוץ לשלג. עוד הוא סיפר כי הרעב היה כ"כ גדול שהם נאלצו לאכול קליפות של תפו"א אשר נזרקו מהמטח של החיילים הרוסים.
בתום המלחמה אבא חזר לכפר ולא מצא את אשתו והילדים, כולם נרצחו בשואה הארורה ע"י הגרמנים ועוזריהם ימ"ש.
עם סיום המלחמה , אבא התחתן, פעם שלישית, עם אימא שלנו חיה ( חייצ'ה) גנוט( דוד) שנולדה באחד הכפרים שבאזור בשם רוסקובה. פער הגילים בין אמא לאבא היה כ-17 שנה
בשנת 1947 נולדה אחותי הגדולה –איטה רחל , בשנת 1949 נולדה אחותי השנייה –חנה סימה ובשנת 1952 נולדתי אני – אברהם צבי (הרש ).
למיטב זיכרוננו הייתה לנו עוד 2 אחיות אשר נפטרו תוך כמה ימים לאחר שנולדו . אין לנו כל זיכרון מהן.
אחרי המלחמה , אבא התפרנס מעבודת סנדלרות והוא גם היה המלמד של כל הילדים היהודיים בכפר שנולדו אחרי המלחמה.
אחרי המלחמה נותרו בכפר כ-11-15 משפחות יהודיות כאשר לאט לאט היהודים עזבו את הכפר ועלו לישראל או היגרו לארה"ב.
אבא עשה מספר ניסיונות לקבל היתר לעלות לישראל אך נדחה ללא כל סיבה מוצדקת.
בשנת 1964 בחודש יולי עלינו לארץ וקיבלנו דירה של עמידר בבאר שבע. נכנסנו לדירה כאשר לא היו לה דלתות ולא חלונות אותם השלימו לאחר מספר שבועות.
בעת עלייתנו ארצה אבא היה כבר בן61 ואימא בת 44.
למרות שהיה לנו דוד – אח של אמא- שגר בת"א , ודודה – אחות של אימא -שגרה בהרצליה לא הצלחנו ל"שדרג" את עצמנו ונשארנו לגור בבאר שבע שם גם קבורים הורינו היקרים אשר נפטרו , אבא בחודש שבט שנת תשמ"ז ואמא בחודש תשרי שנת תשע"ב.
עם עלייתנו ארצה אבא חיפש עבודה ומצא בחברת סולל ובונה ובהמשך כאשר אזלו כוחותיו מהעבודה הקשה והפיזית הוא עבר לעבוד בישיבת "תומכי תמימים" בכפר חב"ד במטבח.
אבא היה נוסע לעבודה ביום ראשון וחוזר הביתה ביום חמישי או שישי.
בית הכנסת שלנו בבאר שבע היה בשכונה ד' בשם "קדושי יאסי וטרנסניסטריה" ערים במזרח רומניה אשר סבלו מגירוש והשמדה של המקומיים והגרמנים.
עם הזמן אבא מונה להיות השמש של בית הכנסת, עבודה שעשה אותה במסירות ובנאמנות עד שחלה , קיבל שטף דם במוח ונעשה משותק בחצי הגוף. ב- יב' בשבט תשמ"ז אבא נפטר לאחר שהיה מאושפז מספר שנים במחלקה סיעודית בבית אבות בבאר שבע. יהיה זכרו ברוך.
אמא ,חיה ( חייצ'ה), ז"ל, עם עלייתנו ארצה , התחיל להתגלות אצלה סימני דימנסיה אשר הלכה והחמירה עם השנים.למעלה מ-20 שנה אימא הייתה מאושפזת בבית החולים סיעודי בבאר שבע כאשר רוב הזמן היא הייתה סיעודית מורכבת וב-5 השנים האחרונות לחיה , היו מאכילים אותה באמצעות זונדה. היא נפטרה ביט' בתשרי , יום רביעי של חול המועד סוכות תשע"ב.יהיה זכרה ברוך.

כתב: הבן אבי (אברהם צבי ) טאוב בעזרתם של האחיות איטה רחל וחנה סימה.

בס"ד

דברי פרידה מאימא חיה ( חייצ'ה ) טאוב שנאמרו ביום כ' בתשרי תשע"ב בהלוויה שלה
בבית העלמין החדש בבאר שבע

מאת בנה יבדל"א אבי טאוב

אימא היקרה, נולדת לפני 92 שנים בכפר קטן בצפונה של רומניה – רוסקובה שמו- כאחת מ-10 אחים ואחיות למשפחת גנוט. חלק ממשפחתך נשאו גם את השם משפחה" דוד" בגלל בעיות רישום של השלטונות באותה עת.
גדלת והתחנכת במשפחה מגובשת, אוהבת ותומכת, כך סיפרו לנו אחיך יצחק ואחותך הינדה.תכונות אלו את ניסית והצלחת להעביר לנו, ילדייך.
עם פרוץ מלחמת העולם השנייה,משפחתך פוזרה לכל עבר ובסופה של המלחמה הארורה נותרתם שני אחים ושתי אחיות בלבד.
לפי מה שסיפרה לנו אחותך, את עברת ייסורים ועינויים רבים, במחנה ההשמדה אושוויץ, ולא פלא שחזרת משם "שבר כלי".
אחרי המלחמה עלו לארץ אחיך יצחק ואחותך הינדה. אח נוסף השתקע בבלגיה ואת, לאחר נישואייך לאבא ז"ל, נשארת עם משפחתך החדשה, עד שנת 1964, ברונה דה סוס בצפון רומניה.
בכפר הזה נולדנו אנחנו ילדייך ועוד שתי אחיות שנפטרו מייד ובסמוך ללידתם.
אימא היקרה , סיפרתי על מסעותייך למען ידעו הדורות הבאים- נכדייך ונינייך- מאין באת ולאיזה דור את נולדת ואיך שרדת את התופת.
סיפרתי את סיפור חייך למען ידעו הדורות הבאים מאיזה שורשים חזקים צמח לו העץ הזה שממנו הולך וגדל עץ המשפחה היקרה שלנו.
בפרק ראשון בתהילים כתוב "והיה כעץ שתול על פלגי מים אשר פריו ייתן בעיתו וגו'".
לאחר שאת ואבא, ז"ל, הקמתם את התא המשפחתי שלכם ברומניה המשכתם לפעול במרץ רב ע"מ לעלות לארץ ישראל "ראשית צמיחת גאולתנו". כל הזמן ידעתם שמקומכם לא בנכר אלא בארץ אבותינו. בשנת 1964 עלינו לארץ והתמקמנו בעיר האבות-באר שבע. עם עלייתנו ארצה , התגשם חלומך וחלומו של אבא ז"ל שילדיכם יזכו בחינוך יהודי ובהמשך יקימו משפחות כדת משה וישראל.עם עלייתנו ארצה ניצת בך הניצוץ של מחלתך ממנה סבלת עד ליום מותך. המחלה פגע בך, וכל יום, היה יותר קשה מקודמו.
אימא יקרה , מה שאפיין את חייך זה הדאגה לילדייך. ויתרת על כל מה שהיה לך (ולא היה לך הרבה) למענינו.דאגת לנו ללא גבול, דאגת לכל מחסורינו דאגת שנצא בזמן ודאגת לא פחות כאשר לא חזרנו בזמן.הכול עשית מבלי שנשמע אפילו תלונה אחת ממך.את ידעת תמיד לקבל הכול באהבה, גם את הטוב וגם את הרע.

התחלנו לאחרונה לקרוא את ספר דברים, שנקרה גם משנה תורה. מגמתו של הספר הוא להכין את עם ישראל לקראת כניסתו לארץ המובטחת.,כאחת שעברה כל כך הרבה תלאות וייסורים לפני עלייתך ארצה ,ציפינו כי בארץ תזכי סוף סוף ליהנות מפרי עמלך ולראות נחת מילדייך ונכדייך, אך גם זה לא קרה.
הקמת יחד עם אבא, ז"ל, משפחה לתפארת. זכית, ב"ה, במשפחה אוהבת ותומכת שהולכת וגדלה , ובהם 10 נכדים ( שאת רובם לא זכית להכיר מקרוב ) וזכית ל-13 נינים. כן ירבו.
אימא היקרה , אנחנו מבטיחים להמשיך את הדרך אותה התוויתם את ואבא ולהמשיך בבניית הארץ ולהתערות בה על אפם וחמתם של כל שונאינו.
אימא, אנחנו מבקשים את סליחתך באם פגענו בך או לא טיפלנו בך בצורה נאותה הכול נעשה מתוך כוונה טובה.
אימא היקרה, תהי מליצת יושר בפני הקב"ה למען ילדייך, נכדייך, נינייך, ולמען כלל ישראל.
תהיה נשמתך צרורה בצרור החיים.

הדברים נאמרו ע"י הבן, אבי (אברהם ) טאוב וחובר בסיוע האחיות רחל וחנה

שבעת ימים ורוויית סיפוק
נפרדה מאיתנו אמנו וסבתנו האהובה
אסתר גבריאלי ז״ל
הלווייתה תתקיים ביום ו׳, 27.04.18 י״ב אייר תשע״ח
בשעה 13:00 בבית העלמין חדיד.
יושבים שבעה בביתה בכפר טרומן, רחוב האלון 11, בין השעות 10:00-13:00, 17:00-21:00

מתאבלים:
בנה יוסי גבריאלי וב״ב
בתה ורדית צור וב״ב
בנה אולי גבריאלי וב״ב
בתה איריס גבריאלי רחבי וב״ב
וכל נכדיה וניניה

בס"ד
לבני אתי ודוד היקרים.
משתתפים באבלכם הכבד, על פטירת אם המשפחה
שרה ז"ל
שתנוח על משכבה בשלום ושכל מעשיה הטובים יזכו אותה ברבים להיות לכם מליצת יושר.
בנחמת ציון תנוחמו.
נסים עוזר ומשפחתו.

במלאת חודש לפטירתה של המרוחמת:
שרה בת דינה ז"ל.
כוס תנחומים למשפחה. דוד אסתר ובנימין.
שתדעו ימים טובים.
נסים עוזר וב"ב.
יעקב מונטל וב"ב.

בצער רב וביגון קודר אנו מודיעים על פטירתה של אישתי אמנו ביתי סבתנו אחותנו היקרה דפנה בר-עם ז"ל.
ההלוויה התקיימה ב 13.4.2018 בבית העלמין רמת ישי
השבעה בבית המנוחה רחוב מעלה הגפן 1 רמת ישי
המשפחות חזות, בר-עם, חן, עקיבא

בצער רב וביגון קודר מודיעים על פטירתהּ של מירב. אשה מדהימה, תרמה את כל זמנהּ ומרצה בעזר מציון לעזרת נזקקים. אישה מלאה, ברוכת כשרונות אהבה ויופי חיצוני ופנימי. יהא זכרה ברוך

ירמיהו (ירמי) לויבצער רב אנו מודיעים על פטירתו של בעלי, אבינו וסבנו היקר והאהוב
יושבים שבעה החל ממוצאי החג, בבית המשפחה ברחוב חזקיהו המלך 48א', ירושלים.
תאריך פטירתו – י"ז בניסן תשע"ח (2.4.18)
עליה לקבר ביום שישי בבוקר, 13.4.18

בס"ד
כואבים את פטירתה של אמנו וסבתנו
לולה בנטל ע"ה
אוהבת ואהובה
יושבים שבעה ממוצאי שבת 7.4 כ"ב בניסן
בבית המשפחה, רחוב גבעת דאונס 33א' חיפה
בני המשפחה

בצער רב אנו נפרדים מאהובתנו לאה לוי ז״ל, אשת נעורי, אמנו המסורה, סבתנו האוהבת ללא גבול ואחותי הנבונה.
בעלה משה לוי,
בנה וכלתה אורי ולוטם לוי והנכדות עדן, אראל, וסיון,
בתה וחתנה מירי ושחר שלומי והנכדים תם ורון,
אחותה עדינה מאיר.
יושבים שבעה בבית המנוחה.

בס"ד,
לזכרו של לוחם גבעתי גרשון הירשפלד ז"ל.
מאת: ישראל זיסק
גרשון נולד בתאריך כ"ו באדר תרפ"ג-1923 בוינה שאוסטריה לגזלה ויוסף.
אביו היה בנקאי ושחקן כדורגל.
המשפחה עלתה ארצה בשנת תרצ"ד-1934 בעקבות "המכביה הראשונה" שהייתה שנה קודם שבה המשתתף אביו.
גרו בתל אביב.
בעקבות פטירת אביו, גרשון נהפך בגיל צעיר למפרנס המשפחה.
הצטרף לארגון ההגנה.
סיים בשנת תש"ח-1948 קורס קצינים, מפקדי מחלקות.
במלחמת העצמאות הצטרף לגבעתי לגדוד 53 ונילחם בחזיתות הדרום,
בין השאר בקרבות "עד הלום" (בתפקיד סגן מפקד פלוגה), בעיראק סווידאן, גבעה 69 ועוד.
גרשון אשר התגאה במקום שבו שרת ונלחם,
ערב ראש השנה תש"ט, ראש השנה שחל בזמן מלחמת העצמאות,
הוציא לאור איגרת שנה טובה ובו כתוב:
"ברכות לשנה החדשה ממשלטי הדרום".
במשך שנים רבות האיגרת הייתה שמורה אצל האספן אבירם פז חבר קיבוץ משמר העמק,
אשר מחזיק בביתו אוסף נדיר, מדהים ויקר ערך של אלפי גלויות שנה טובה שנאספו בעבודה רבה.
אבירם מספר שקיבל את האיגרת מאחד מוותיקי גבעתי שאת שמו לא זכר.
לאחר המלחמה גרשון עבד בבית מלאכה לעבודות מתכת רגילות בתל אביב.
התחתן רחל, לבית דונר.
ולזוג נולדו שני ילדים: חנה ויוסף.
כיום פרופסור יוסף ניר ממכון ויצמן ברחובות.
גרשון הירשפלד ז"ל נפטר בתאריך ח' בטבת תשמ"א-1980 והוא בן 58 בלבד.
הובא למנוחת עולמים בחולון.
על מצבתו נכתב:
"אוהב חיים ואדם
ומיטיב לכל".
יהי זכרו ברוך

חברתנו
ענת משאלי
נפטרה בטרם עת לאחר מאבק של חמש שנים במחלת הסרטן.
הלווייתה תתקיים ביום ו', 23/03/18, בשעה 11:00
בבית העלמין בתל רגב, היכל "חרוב" בחיפה,

החברים ממחזור ס"ה, בית הספר הריאלי העברי בחיפה
ת.נ.צ.ב.ה

יושבים שבעה בבית המנוחה, רחוב פלמ"ח 30, חיפה.

אוניברסיטת חיפה אבלה ומנחמת את המשפחה על פטירת יקירתם, עובדת האוניברסיטה.

בצער רב אנו מודיעים על פטירתה של אמנו, סבתנו ואחותנו היקרה והאהובה
סוזן שרה זיסמן ז"ל
ההלוויה תתקיים מחר, יום שישי, 16/03/2018
בשעה 11:00 בבית העלמין קרית-שאול, תל-אביב
יושבים שבעה בבית המנוחה, רח' המעגל 22 (דירה 6), רמת-גן
משפחות זיסמן ומרציאנו

נפרדים באהבה מיקירנו
פרופ' אברהם בלום ז"ל
ההלוויה תצא ביום שני 12.3.18, כ"ג אדר תשע"ח
בשעה 13:00 בבית העלמין ירקון, שער חסד
מתאבלים בבית המנוח
משפחתו
דבורה, ארנון, חוה, ענבל וניצן.

מינהל המחקר החקלאי, המכון למדעי הצמח, הנהלת המינהל והעובדים אבלים ומנחמים את המשפחה על פטירת יקירם, גמלאי המכון למדעי הצמח.

החברים: מאיה ויורם אמיר, חיה וגבריאל גורביץ, קטי קולמן ודודיק נובלמן מנחמים את דבורה וארנון בלום על פטירת יקירם החוקר והאמן.

בצער רב אנו מודיעים על פטירתו של יקירנו
ההלוויה תתקיים ביום רביעי, 28.2.18,
בשעה 11:00 בבית העלמין בכרמי יוסף.
השבעה תתקיים בתל אביב, רחוב אנטוקולסקי 3.
אבלים:
רנה
גלי, מיכאלה, עודד ואיתמר
שירה, איתי, אורי ודוד
תמה ולילי
איזי גורן

איך אני מתעורר לבוקר שאבדתי היום
חבר יקר מאד,
חבר שהיה איש משפחה וחבר שידע לפרגן.
חבר כזה קשה למצוא ובלתי אפשרי לשכוח.
אני שומר את הזכרונות, שלי ושלך בתוך אלבום וחותם אותו בנשיקה.
ואומר לך שלום חבר יקר תנוח בשלום ועל משכבך שלום.
אוהב אותך מאד
יצחק

בצער רב אנו מודיעים על פטירתו של יקירנו
רונן שפירא ז"ל
הלוויה תתקיים ביום חמישי, ל' שבט תשע"ח, 15/2/2018
בשעה 15:30 בבית העלמין סגולה, פתח-תקווה
יושבים שבעה ברחוב שחר, נירית (הבית האחרון ברחוב)