פרופ' מרסלו דסקל ז"ל

המשפחה אבלה.
ההלוויה תתקיים ביום ג' ה- 16.04.19, בשעה 16.00, בית עלמין מושב נורדיה (כניסה מכביש 4 דרום).
יושבים שבעה בבית המשפחה, מגדלי הים התיכון, בנין גלבוע, דירה 3253, עד יום ו' ה- 19.04.19 בצהריים ובחול המועד פסח בתאום מראש.

אוניברסיטת תל אביב, הפקולטה למדעי הרוח ע"ש לסטר וסאלי אנטין, בית הספר לפילוסופיה, בלשנות ולימודי מדע, החוג לפילוסופיה, הדקאן, הסגל האקדמי, הסגל המינהלי והתלמידים אבלים ומנחמים את המשפחה על פטירת יקירם, דקאן הפקולטה למדעי הרוח בשנים 1995 – 2000.

3 תנחומים

  1. Avner Cohen

    ורדה יקרה,
    שמעתי אתמול, בפייסבוק, נדהמתי. נעצבתי עד למאד. והזיכרונות עלו להם למרות השנים הרבות שחלפו. חשבתי על מרסלו כל ליל אמש. כתבתי כמה שורות ב"פייסבוק" והריהם לפני. הציצי אצלי (כל אחד יכול להציץ), וראי את תגובות האהבה שהגיעו. ליבי איתך בכאבך מרחוק-רחוק.

    להלן נוסח הפוסט שרשמתי בפייסבוק אמש:
    —————————————————————————————————————————————————–
    לפני שעה קלה התבשרתי על הסתלקותו של ידידי מרסלו דסקל, מורה עמית וסתם חבר יקר, ואני עדיין מתקשה לעכל את הבשורה.

    בשנות השמונים המוקדמות, שחזרתי לארץ מלימודי בשיקגו והצטרפתי לחוג לפילוסופיה באונברסיטת תל אביב מרסלו היה אחד מעמיתי לעבודה הקרובים. זה היה אז חוג שהיה ידוע לשמצה ביחסי האנוש הגרועים שבתוכו, ובמהרה גיליתי את מרסלו, מורה לשעבר (אך לא מורה קרוב במיוחד) כעמית יקר שאפשר לסמוך עליו. איש שיודע להילחם שצריך, איש שלא מפחד מסמכות או שררה, אקדמית או אחרת.

    לא פלא שכאשר החלטתי לערוך אסופה על מצב הפילוסופיה, וחיפשתי שותף וחבר לעריכה, הזמנתי את מרסלו להתחלק עימי במשימה. הוא הסכים מיד, ללא היסוס, לעבוד כשווה אל שווה למרות שהייתי צעיר וזוטר ממנו. בהסתכלות לאחור, זו הייתה בחירה מעולה. מרסלו התגלה כסוס עבודה, כחבר רב ידע אך אף פעם לא שחצן, כעמית מנוסה ואמין שניתן תמיד לסמוך על מילתו, לעתים כאיש מצחיק ומשעשע בסיפוריו על ברזיל והאינדיאנים שחקר אותם….כמעין אח גדול שיודע לפרגן ולהעשיר בידע. אני זוכר עד היום, שלושים שנה אחרי, עד כמה נהניתי לעבוד איתו באותן שנתיים-שלוש בשלהי שנות השמונים.

    התוצאה הייתה THe Institution of Philolosphy: A Discipline in Crisis, קובץ שהיו בו כמה מאמרים מעולים. לדעתי (המשוחדת כמובן), מאמר ההקדמה המשותף שלנו עדיין מחזיק משהו, ובמיוחד ההצעה להתייחס לפילוסופיה אקדמית כאל מוסד.

    מרסלו היה במובן מסוים איש רינסנס: מהנדס חשמל שהפך לפילוסוף, שתמיד חיפש ומצא קישורים והשפעות. אדם משכיל באופן בלתי רגיל, ידען אמיתי שאינו שחצן, החל מהיכרותו הרבה את הפילוסופיה היונית הקלסית, והמשך בפילוסופיה של הלשון, פילוסופיה של הרוח והמדעים הקוגנטיביים, והיסטוריה ופילוסופיה של המדע. לא פלא שגיבורו הפילוסופי האמיתי היה לא אחר איש האשכולות הענק גוטפריד לייבניץ, האיש ששילב מתימטיקה ומטפיזיקה, אולי אחרון המטפיזיקאים הגדולים, וגם אולי האבא של הפילוסופיה של הלשון המודרנית.

    כנער מרסלו היה ציוני וזה מה שהביא אותו לארץ המוזרה הזאת שנעשה לו יותר ויותר קשה איתה. דומני שהיכרתי אותו כבר היה בקושי ציוני, אבל המשיך לאהוב את הארץ הקשה הזאת. אבל אף פעם לא הסתיר גם את אהבתו למולדתו הראשונה, ברזיל. תמיד אהבתי לשמוע את סיפורי הברזיל העשירים שלו, ובמיוחד על מסעותיו האנתרופולוגיים לילידי עמק האמזון.

    מרסלו היה האדם שהקים את המחלקה לפילוסופיה באונברסיטת בן גוריון. הוא בחר אחד אחד את הסגל הצעיר שלה בשנותיה הראשונות. במידה רבה הוא היה האחראי לרוח המיוחדת של החוג הקטן שם בשנות השבעים והשמונים (גבריאל מוקד, מרק גלוברמן, שלום לפין, עדי פרוש, יובל לוריא, עברון פולקוב, יהודה גלמן) שהיה לי העונג להצטרף אליהם לשנתיים בראשית שנות השמונים (83-84).

    בעשור האחרון, אולי קצת יותר, איבדנו קשר. מרחוק שמעתי שהוא חולה, וליבי כאב מרחוק. רציתי למצוא עת להיפגש מחדש…ולא יצא…

    עצוב נורא לשמוע על הסתלקותו של האיש היקר הזה שלא זכה אפילו לחגוג את יום הולדתו השמונים.

  2. יובל לוריא

    למשפחת דסקל היקרים,

    למשפחת דסקל היקרים,
    התעצבתי מאוד לקרוא על מותו של מרסלו. בשנים האחרונות לא נפגשנו, אבל הוא זכור היה לי תמיד כפילוסוף רב פעלים וכשותף מרחוק לרכיבה על אופניים לאוניברסיטה מהבית. הוא גם היה מי שעד היום אני מודה לו על שהזמין אותי לאוניברסיטת בן גוריון בשנת 1973. שם אני נמצא ומלמד עד היום.
    יהיה זכרו ברוך,
    בברכה,
    פרופ (אמריטוס) יובל לוריא

כיתבו תנחומים על מודעת אבל

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *